אילו מקרים יוגדרו כעבירות של רשלנות רפואית

המינוח רשלנות רפואית כולל בתוכו עבירת רשלנות של העוסקים בתחום הרפואה על נגזרותיו השונות באופן שהוביל לפגיעה כזו או אחרת במטופל אשר הזדקק לסיוע מקצועי. כיצד החוק מגדיר את עבירת הרשלנות הרפואית ואילו תנאים צריכים להתקיים על מנת שפגיעה כלשהי תוכר כעבירה של רשלנות רפואית?

רבים מאתנו נוטים לחשוב כי מקרים בהם מטופל נפגע בהליך רפואי כלשהו, יוגדרו באופן אוטומטי כמקרים של רשלנות רפואית ויספקו עילה מוצקה להגשת תביעה כנגד המוסד, המטפל או הרופא. לפני שנוכל להתייחס למקרים של רשלנות רפואית, עלינו להכיר תחילה את התייחסות החוק לעבירת הבסיס שהיא עבירת הרשלנות.

מהי הגדרת החוק לעבירות רשלנות?

על פי סעיף 35 בפקודת העונשין, אשר עוסק ברשלנות, נקבע כי:

 "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון ועשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלו; ואם התרשל כאמור ביחד לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה"

הסעיף הבא – סעיף 36 בפקודת העונשין, מגדיר על מי חלה חובת הזהירות:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף"

שילובם של שני הסעיפים מגדיר, הלכה למעשה מהי עוולת הרשלנות ומגדיר כי על כל אדם לנקוט בכל אמצעי סביר שיש ברשותו על מנת למנוע נזק מאדם אחר לרבות מתן מידע עובדתי מדויק לפני ביצוע פעולה כלשהי לאדם אחר, אשר מסתמך על המידע שסופק לו.

לכן, בכל מקרה של עבירת רשלנות הנידון בבית המשפט, על עורך הדין להוכיח 4 יסודות אשר יוכיחו כי אכן, מדובר בעבירת רשלנות ולא תביעתו תדחה:

• קיומה של חובת זהירות – חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית (על כך בהמשך)
• ·         הפרתה של חובת הזהירות
• ·         קיום רשת סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין אירוע הנזק
• ·         הוכחת נזק הנגרם מהפרתה של חובת הזהירות.

מהי חובת הזהירות?

על פי הגדרת החוק, על כל אדם לוודא כי פעל בזהירות יתרה באמצעים העומדים לרשותו על מנת למנוע פגיעה באדם אחר. חובת הזהירות עצמה מתחלקת הם היא לשניים:

חובת זהירות מושגית

חוברה זו עוסקת בהיקפה של האחריות ומטרתה היא להשיב על שאלת הבסיס האם מן הראוי להחיל את דיני הרשלנות בין המזיק לניזוק. במקרים בהם נבחנת חובת זהירות מושגית, יבחן בית המשפט את הקרבה ויחסי הרעות שבין אדם לחברו ואת רמת הזהירות שנקט אדם כדי למנוע פגיעה באדם אחר.

במקרים של רשלנות רפואית קיימים יחסי ראות בין המטפל לבין המטופל וחובת הזהירות המושגית מופעלת באופן אוטומטי, שכן בעבור המטופל , המטפל מהווה אוטוריטה בתחומו והמטופל שם את מבטחו בידיו מבלי לעורר על רמת מקצועיותו, ניסיונו או רמת הזהירות שלו.

חובת זהירות קונקרטית

לעומת חובת הזהירות המושגית, חובת הזהירות הקונקרטית מבוססת על מבחן הציפיות, כלומר, האם המזיק צפה או יכול היה לצפות כי התרשלותו עלולה להסב נזק לנפגע. במקרה זה, עוד בטרם מתן פסק-הדין, ידון בית המשפט בשאלה האם בנסיבות המקרה ניתן היה לצפות את התרחשות הנזק.

במקרים של רשלנות רפואית ייבדק האם רופא סביר, יכול היה לצפות את התרחשותו של אותו הנזק  שכן רק בגין סיכון בלתי סביר תוטל חובת זהירות קונקרטית. למעשה, חובת זהירות קונקרטית מתייחסת מבדילה בין סכנה רגילה לבין סכנה בלתי רגילה לגבי הניזוק הספציפי.

מדובר בשני מבחנים מצטברים ובבחינתו של כל מקרה יבדוק תחילה בית המשפט האם התקיימה חובת זהירות מושגית. במידה ויכריע בית המשפט כי לא התקיימה חובת זהירות מושגית, הרי שלא קיימת עבירת רשלנות. אך, לעומת זאת במידה ואכן התקיימה זהירות מושגית יבחן בית המשפט האם התקיימה חובת זהירות קונקרטית על מנת לבחון את המקרה כדינה של עבירת רשלנות.

חשוב לזכור כי דיני הרשלנות מתבססים על עקרונות של בדיקת האשמה ולא על אחריות המוחלטת ולמעשה ביסודה של ההתרשלות מונח עיקרון הסבירות. השאלה החשובה במקרים אלו היא באילו אמצעים היה צריך להשתמש המזיק על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק.