חוק הפיצויים בעניין נפגעי ת.ד חוקק ב 1976 ותפקידו לעשות סדר בנושא החבות בתחום תאונות הדרכים, ישנם מספר סיבות להתערבות המחוקק בנושא פקודת תאונת הדרכים, אך בראש ובראשונה היא להקל עם הנפגע, אם בעבר בתי המשפט היום מלאים בתביעות בין אם מדובר בתביעות קלות או קשות בין אם מדובר בתביעה של נפגע יחיד או רבים העומס על בתי המשפט היה רב, במיוחד מאחר ובית המשפט היה צריך לקבוע את שאלת החבות כלומר מי חב למי או מי יפצע את פלוני ועצם הדיון בשאלת החבות מילאה את יומנו של בית המשפט בדיונים אין סוף דבר שהקשה להגיע לעומקן של תביעות רבות וכך הושפע מנגנון מתן הפיצויים. כאשר חוק הפיצויים בנושא ת.ד חוקק בשנת 1976 תפקידו העיקרי היה למעשה ליצור מנגנון שיקל על בתי המשפט ויעזור לנפגעים כלומר לא נשאלה יותר שאלת החבות ומעתה במקרה של תאונה ויש נפגעים בגוף אין שאלה בנושא אשם או לא השאלה הנשאלת היא מה הנזק הגוף שנגרם ובאיזה סכום יש לפצות את הנפגע.
העקרונות חוק הפיצויים מושתתים על מספר קריטריונים שמפורטים כלהלן: נפגע לפי חוק פיצויים תאונות דרכים חייב בהכרח להיפצע במהלך התאונה כלומר לא נגרמה לו פציעה ונגרם לו נזק אחר, לא ניתן לתבוע אותו לפי הפקודה המדוברת.
הגבלה של סכום הפיצוי: חוק נפגעי תאונות הדרכים הוא בעל מנגנון ייחודי לפיו ישנה הגבלה ביכולת הפיצוי כלפי האדם הנפגע, נוסף יש נוסחה ייחודית בחוק המהווה אבן בוחן עבור דרך חישוב הפיצוי בגין תאונת דרכים כאשר החישוב ברובו מושתת על כאב וסבל, אחוזי נכות ככל שנקבעים לנפגע בשכלול גיל הנפגע.
החובה לבטח בביטוח חובה עבור כל נהג היא חלק בלתי נפרד מחוק הפיצויים שכאמור בעבר היה מושתת מכורח צד ג' הקיים עבור נפגעים ומכאן כי ביטוח חובה מטיל חובה לפצות את הנפגע בתאונת הדרכים ללא הוכחת אשמה, כלומר מספיק שתתקיים תאונה עם נזקי גוף על כן החברה המבטחת בביטוח המדובר את הרכב הנפגע בעת התאונה תצטרך לפצות את הנפגעים.
אם כן, ניתן לסכם כי חוק נפגעי תאונות דרכים הוא חוק סוציאלי שמטרתו ליצור מנגנון יעיל עבור האנשים שנפגעים ולדאוג כי יקבלו פיצוי במהירות המרבית וזאת כדי להקל על סבלם מבלי שיצטרכו להמתין בשעה שגלגלי מערכות הצדק טוחנים.
הגדרת תאונת דרכים לפני תיקון מס' שמונה, נקבעה בהתאם להלכת "שולמן" העסקה בפיצוי כתוצאה מפגיעה חיצונית לנושא תאונות הדרכים כלומר מקרה בוא צריך עו"ד פלילי בו מטען הופעל יחד עם כניסה לרכב והשאלה באותה עת הייתה האם מדובר בתאונת דרכים או לאו דווקא תחשב כזו, בית המשפט קבע דאז כי תאונת דרכים תחשב כזו בין אם נעשה שימוש ברכב שמטרתו תחבורה ובין אם לאו. פסיקה זו הובילה להתקוממות רבה מצד המבטחים שמעתה חויבו בפיצוי בגין מקרים רבים הרבה יותר. סעיף 8 לתיקון תכליתו להפחית את תחולת הפסיקה אך בבחינת הזמן של סעיף זה לאחור ניתן להסיק כי אין התיקון השיג את מטרתו שכן בתי המשפט מפרשים מעת לעת את הוראותיו שכן אינו מנוסף בצורה בהירה.
השופט ריבלין בספרו ת.ד וחישוב הפיצויים גורס כי חוק הפיצויים בעניין תאונות דרכים הוא למעשה יכולת חברתית ומוסרית כאשר טובת הכלל מועדפת על טובת הפרט ומעדיפה לדאוג לפיצוי בצורה רחבה ככל שאפשר ולמעשה באה לידי ביטוי בכל הקשור לחקיקת האחראית ומוחלטת בתחום הפקודה לנפגעי תאונות דרכים מבלי להתייחס לשאלת האשם. כלומר בעת התרחשות תאונת דרכים עם נפגעי גוף, חובה לפצות. בפסק דין נגד קרנית הועלתה סוגיית האשם שכן הנפגע במהלך התאונה היה בעל אשמה גבוהה מאוד ובית המשפט נאלץ לאזן את מנגנון האשם לעומת תכלית החוק שמדברת על פיצוי לנפגע ללא הוכחת אשם, סעיף 7 לפקודה נועד לאזן את הפקודה כאשר סעיף 7 מגביל במספר היבטים את האחראיות לפיצוי
הנפגע כאשר סעיף 7 לחוק מגדיר את החריגים לחוק, סעיף 1 קטן לסעיף 7 שולל הפיצוי לכל מי שגרם בצורה מכוונת לתאונת דרכים. סעיף 2 שולל הפיצוי עבור כל מי שנהג ברכב או הוסע ובמהלך הנסיעה הפר את חוק העונשין. סעיף 3 לחוק הפיצויים שולל את הזכות לפיצויים עבור פלוני שנהג ברכב ואין הוא מחזיק ברישיון או לנהוג ברכב זה, במידה והחזיק רישיון וטרם שילם את הרישיון (חידוש). סעיף 4 קובע כי כל כוונה לבצע מעשה פשע או כוונה לסייע לביצוע לא תחשב או יכולה להגביל בפיצוי. סעיף 5 קובע כי נהג
שעשה שימוש ברכב ללא ביטוח תוגבל זכאותו לפיצוי בעת תאונה. סעיף 6 מגביל את סוגיית החבות כאשר מחזיק ברכב בין אם הוא בעליו או לאו ומתיר לפלוני לנהוג ברכב תוך שאינו מחזיק בביטוח. כלומר סעיף 7 לפקודה פוסק כי עבור התנהגות החורגת מהתנהגות נורמטיבית לא תטמון פיצויים על אף שהפקודה לנפגעי תאונות דרכים במהותה היא סוציאלית ומטרתה להרחיב הפיצוי לכלל.