פגיעה מטרקטורון

האם תאונת הדרכים מוגדרת כתאונת עבודה כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים?

טרקטורון ניצב במוסך, מנועו כבוי, מצברו מנותק, והוא ממתין לטיפול ולהרכבת חלק חילוף. זרועותיו מורמות כלפי מעלה, ואליהן מחוברת ב"רתום מהיר" כף. המשבת, שהינו מנגנון הביטחון, מורד כלפי מטה ואיננו נועל את הזרועות והכף. אחד העובדים במוסך נוגע בידיות הטרקטורון, ובעקבות נגיעה זו משתחררת הכף מהזרועות ונופלת על אדם שעומד מתחתיה. האם ההתרחשות המתוארת לעיל עולה לכדי "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים)? זו השאלה הניצבת בפנינו בערעור זה.

העובדות וההליכים

ביום 3.5.1996 הזמין אברהם כהן, המשיב הפורמאלי 1 בערעור (להלן – הסב), את נכדו עידו כהן המשיב הפורמאלי 2 (להלן – הנפגע), לבקרו במקום עבודתו. הסב עבד כמנהל מחסן לחלקי חילוף במוסך. בין יתר הכלים שהיו במוסך התאחסן גם טרקטור קטן, טרקטורון מסוג case, שמכונה גם "מיני מעמיס" (להלן – הטרקטורון). טרקטורון זה יובא לארץ, ומיד עם הגעתו נשלח על-ידי היבואן למוסך דנן לביצוע תיקונים והשלמות בטרם יעבור הליכי רישוי ויימכר ללקוח. הסב, הבן והנכד ניגשו יחדיו לצפות מקרוב בטרקטורון, שעמד בסככת התיקונים כבוי מנוע, מנותק מצבר, שתי זרועותיו הקדמיות מורמות אל על, ואליהן מחוברת כף. הסב נגע באחת מידיות הטרקטורון (וזאת, לדבריו, בלי להיכנס לתא המפעיל; ראה שורות 11-10 בעמ' 40 לפרוטוקול בתיק בית-המשפט המחוזי). כתוצאה מנגיעה זו השתחררה הכף מהזרועות ונפלה על הנכד, שהיה בעת התרחשות התאונה כבן 3, וגרמה לו לנזקים פיזיים שונים. הנפגע הגיש תביעת נזיקין לבית-המשפט המחוזי בחיפה כנגד בעלי המוסך, חברת "הפניקס הישראלי" חברה לביטוח בע"מ (להלן – "הפניקס" או המשיבה), שהינה מבטחת חבות המעבידים של המוסך, כנגד "אבנר" אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן – "אבנר" או המערערת), שהינה מבטחת החובה של הטרקטורון, וכן כנגד "קרנית", קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. לאחר שמונה מומחה רפואי מוסכם, שקבע לנפגע נכות צמיתה, אורתופדית, בשיעור של 40% וכן נכות צמיתה, פלסטית, בשיעור של 10%, הגיעו "אבנר" ו"הפניקס" להסדר ביניהן לסילוק התביעה במימון ביניים בלא הודאה בחבות. בהסכם שהגישו השתיים לבית-המשפט נקבע כי הן ישלמו לנפגע שווה בשווה סכום של 800,000 ש"ח, ובית-המשפט ישמע הוכחות בשאלה אם התאונה הינה תאונת דרכים; אם יקבע כי אכן מדובר בתאונת דרכים, תשפה "אבנר" את "הפניקס" בסכום של 400,000 ש"ח, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית, ואם יקבע כי התאונה אינה תאונת דרכים, תשפה "הפניקס" את "אבנר" בסכום הנ"ל. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט סגן הנשיא ש' פינקלמן) נתן להסכם זה תוקף של פסק-דין חלקי ופנה לשמוע הוכחות לשם הכרעה בשאלה אם התאונה נושא התביעה הינה "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפיצויים.

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

בית-המשפט המחוזי קבע כי התאונה נושא התביעה הינה תאונת דרכים. עד כמה שדעתי משגת, ביסס בית-המשפט המחוזי את קביעתו על אחת ההגדרות המרבות של המונח "שימוש ברכב מנועי" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, שלפיה גם "…התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו…" היא שימוש, וכדברי השופט הנכבד:

"מתוך חומר הראיות שבא בפני אני למד, כי עובר לאירוע נשוא התביעה, הכף של הטרקטורון היתה מחוברת אל הטרקטורון, ושניהם יחד יחידה אחת היו. הסב נגע בחלקים שנגע, יכול אפילו בהיסח הדעת בלבד, מכל מקום נגיעה זו היא שהפעילה את המנגנון שגרם לתאונה. אותה שעה הכף לא היתה נפרדת מן הטרקטורון אלא מחוברת אליו ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו. בנסיבות אלה כפי שפורטו, אין לי אלא לקבוע כי אותה תאונה 'תאונת דרכים' היא…".

טענות הצדדים

לטענת "אבנר", המערערת בתיק שלפנינו, מאחר שהטרקטורון עמד מושבת במוסך כחפץ בהמתנה לחלקי חילוף, נעדר יכולת תנועה והנעה, וטרם עבר הליכי רישום ורישוי, הרי שהוא בחזקת מלאי ציוד, ולא ניתן לראות בו "רכב מנועי".

עוד טוענת "אבנר" שהטרקטורון חנה כדין במוסך, ורכב "החונה כדין" אינו "נחשב" לעניין חוק הפיצויים, והשימוש בו אינו בגדר "שימוש" על-פי החוק. כמו כן

מאחר שהטרקטורון עמד ללא מצבר, ומנועו היה כבוי, לא ניתן להכניס את האירוע של נפילת הכף במסגרת החזקה המרבה של ניצול הכוח המכני של הרכב.

המערערת סבורה שהיה על בית-משפט קמא לבחון אם האירוע עומד במבחן התחברותי, שמעוגן בהגדרת "תאונת הדרכים" בחוק הפיצויים, ולא להסתפק בקביעה שהינתקות הכף מהזרועות הוא "שימוש".

"הפניקס", המשיבה 2 בערעור, סבורה כי המערערת מושתקת מלהעלות את הטענה שלפיה הטרקטורון אינו "רכב מנועי", וזאת בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 5757/97 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה (להלן – עניין חמאדה [1]); משהוציאה "אבנר" תעודת ביטוח חובה על הטרקטורון רואים בה כמסכימה להחיל על חוזה הביטוח את הוראות חוק הפיצויים. מעבר לכך, מדובר בכלי רכב "טהור", ואין כל רלוונטיות לעובדה שטרם עבר הליכי רישוי, או שהמצבר היה מנותק, שכן הניתוק היה זמני בלבד ולא שלל את מעמדו כרכב מנועי.

לשיטת המשיבה, המקרה נושא התביעה עונה להגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". גם אחת החלופות של המונח "שימוש" – הינתקות או נפילה של חלק – מתקיימת. לדעת המשיבה, במקרה שפונים לחלופה זו אין הכרח להפעיל את המבחן התחבורתי. דרך נוספת לקבוע שמדובר בתאונת דרכים היא באמצעות שימוש בחזקה המרבה של תאונת דרכים, העוסקת בניצול הכוח המכני של הרכב.

דיון

סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר "תאונת דרכים" בזו הלשון:

"'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו

של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

ההגדרה האמורה כוללת הגדרה בסיסית, שלוש חזקות חלוטות מרבות וחזקה חלוטה ממעטת אחת, ובהתאם לכך צריכה להיות גם דרך הבדיקה: ראשית, יש לבדוק אם הגדרת הבסיס מתקיימת, ורק אם אפשרות זו נשללת יש לעבור ולבדוק את החזקות המרבות, ואם אחת מהן מתאימה, יש לוודא כי המקרה אינו נופל בגדרה של החזקה הממעטת (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (להלן – עניין עוזר [2])).

ההגדרה הבסיסית

הגדרת הבסיס כוללת שבעה מרכיבים: (1) מאורע; (2) נגרם; (3) לאדם נזק גוף; (4) עקב; (5) שימוש; (6) רכב מנועי; (7) למטרות תחבורה (ראה עניין עוזר [2], בעמ' 560-559).

במקרה דנן המחלוקת בין הצדדים סבה למעשה סביב שני רכיבים בלבד, השישי והשביעי, דהיינו אם הטרקטורון הוא "רכב מנועי", וכן אם יש להחיל על ה"שימוש" את המבחן התחבורתי, שמעוגן ברכיב השביעי.

רכב מנועי

בסיכומים שהגישו לבית-המשפט המחוזי ואף בסיכומיהם בתיק זה לא התייחסו הצדדים לניתוח ההגדרה של "רכב מנועי" כפי שהיא מופיעה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. בית-המשפט המחוזי לא מצא לנכון אף הוא לבצע את הניתוח האמור. סבורני כי הדרך הנכונה ללכת בה היא לבדוק תחילה אם הטרקטורון, המעורב בתאונה שאנו דנים בה, הינו "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק. רק אם אקבע כי אין מדובר ב"רכב מנועי", אעבור לבחון אם ניתן ליישם בענייננו את ההלכה שנפסקה בעניין חמאדה [1].

סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר את המונח "רכב מנועי" או "רכב" כדלקמן:

"רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני

בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות".

הגדרה זו היא פרי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 4), תשמ"ג-1983 (להלן – תיקון מס' 4), וחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8),
תשנ"א-1990 (להלן – תיקון מס' 8) לא הכניס בה שינויים. גם הגדרה זו מתחלקת לכמה חלקים: הגדרה בסיסית, שלוש חזקות מרבות ושלוש חזקות ממעטות.

ההגדרה הבסיסית – "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית" (ההדגשה שלי – ס' ג'). המונח "תחבורה יבשתית" פורש בספרות ובפסיקה כהובלה של אנשים או מטען ממקום "יבשתי" אחד למקום "יבשתי" אחר (ראה: ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נ' סובח [3] וכן א' ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (להלן – ריבלין [20]), בעמ' 60). המעבר הנדרש הוא מאזור גאוגרפי אחד לאזור גאוגרפי אחר, ומעבר זה נמדד בקיומו של סיכון תעבורתי (ראה ריבלין [20], שם). הדגש המרכזי ביישום הגדרה זו הינו בבדיקה אם עיקר ייעודו של הכלי לשמש לתחבורה יבשתית, דהיינו אם עיקר ייעודו הוא להעביר אנשים או מטען ממקום למקום. סבורני שהגדרה בסיסית זו אינה מתקיימת במקרה דנן. על-פי תעודת עובד ציבור של משרד התחבורה, שמצורפת לתיק בית-המשפט המחוזי, מכונה הטרקטורון נושא דיוננו "יעה אופני זעיר", והוא מוגדר כציוד מכני הנדסי או כמכונה ניידת. כאמור בפסק-הדין המחוזי, לצמד הזרועות של הטרקטורון ניתן לחבר כלי עבודה שונים, כגון כף של טרקטור, מקדח, מטאטא, שואב אבק, שיניים למלגזה ועוד. אין זה משנה איזה מן הכלים הללו יחובר לזרועות הטרקטורון, בכל מקרה ייעודו המרכזי לשמש כלי עבודה. לטרקטורון יש גם ייעוד תחבורתי, שכן הוא מיועד לשאת את האדם הנע אתו (ראה י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן – אנגלרד [21]), בעמ' 22)), וכן לעתים הוא יכול אף לשאת מטען ולעבור ממקום יבשתי אחד למקום יבשתי אחר תוך כדי יצירת סיכון תעבורתי. אולם אין די בכך שאחד מייעודיו של הטרקטורון הינו ייעוד תחבורתי, שכן על-פי ההגדרה, יש הכרח שייעוד תחבורתי זה יהיה עיקר ייעודו (ראה רע"א 613/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום [4]) וכאמור, בענייננו עיקר ייעודו של הטרקטורון הוא לשמש כלי עבודה.

ההגדרה המרבה – "טרקטור" – על-אף הדמיון הלשוני הרב אינני סבור כי  הטרקטורון נושא הדיון נכנס למסגרת הגדרה מרבה זו. פעמים רבות הטרקטור ממלא אחר דרישות ההגדרה הבסיסית של "רכב מנועי" (ראה: ריבלין [20], בעמ' 73; אנגלרד [21], בעמ' 24). עם זאת ישנם מצבים שבהם הטרקטור איננו עונה להגדרה הבסיסית,

ועבור מצבים אלה הוסיף המחוקק את ה"טרקטור" כחזקה מרבה חלוטה. מאחר שהטרקטורון בענייננו איננו עונה על ההגדרה הבסיסית, עלינו לבחון אם ניתן להגדירו כ"טרקטור", במשמעותו המיוחדת בחוק. ברע"א 2212/99 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' לוי [5] עלתה השאלה אם דחפור הוא בגדר "טרקטור". השופט אור הגדיר את המשמעות המשפטית של המונח תוך שהוא פונה להגדרות המילוניות ולתכלית החקיקה. מסקנתו הייתה כי המונח "טרקטור" בחוק הפיצויים משמעותו כלי עבודה ממונע המאופיין בכושר לגרירת מטענים, אשר עיקר שימושו בחקלאות. בענייננו לא הוכח, ואף לא נטען, שהטרקטורון כשיר לגרירת מטענים או שעיקר שימושו בחקלאות. מהנתונים שהובאו בפני בית-המשפט המחוזי, והוצגו אף בפנינו, עולה תמונה הפוכה.

ההגדרה המרבה – מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש – הכשירות הנדרשת בחזקה מרבה זו הינה כשירות משפטית-נורמטיבית, והיא נקבעת לפי הוראות דיני התעבורה (ראה רע"א 3534/97 אטליס נ' ישראלי [6]). אחד הקריטריונים לכשירות לנוע בכביש על-פי תקנות התעבורה, תשכ"א-1961  הוא מבחן המהירות המקסימלית, כאשר תקנה 39א(א) לתקנות התעבורה קובעת שאין לנהוג במכונית ניידת אשר מהירותה המרבית אינה עולה על 30 קמ"ש בדרך. בתעודת עובד ציבור, שהוזכרה לעיל, מצוין שמהירותו המרבית של הכלי שבו עסקינן הינה 10 קמ"ש, ועל-כן הטרקטורון איננו נכנס גם במסגרת ההגדרה המרבה הנ"ל.

לסיכום, ולאור העובדה שהטרקטורון אינו נכנס למסגרתו אף של אחד מחלקי ההגדרה של "רכב מנועי", אין מנוס מלקבוע כי הוא אינו "רכב מנועי", על-פי חוק הפיצויים.

אין מחלוקת בין הצדדים שהמערערת ביטחה את הטרקטורון ביטוח חובה והוציאה תעודת ביטוח חובה על-פי חוק הפיצויים. עותק מתעודה זו צורף לתיק בית-המשפט המחוזי. בסעיף 3(ב) להסכם הפשרה שערכו ביניהן המערערת והמשיבה נקבע:

"הנתבעת 'אבנר' תשלם לתובעים סך כולל סופי ומוחלט של 322,000 ₪ וזאת בתוקף תעודת החובה שהוציאה ב'הפניקס' על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים".

מתעודת ביטוח זו עולה כי ביחסים בין הצדדים, דהיינו בין בעל הטרקטורון למבטחת, נחשב הכלי המבוטח ל"רכב מנועי". במקרים כאלה:

"תנאי הפוליסה לפי פקודת הביטוח מהווים… את תוכנו של ההסכם. תוכן זה כולל את הוראות פקודת הביטוח החלות על רכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים, אשר הפכו חלק מההסכם מכוח הסכמת הצדדים להחילם על הכלי המבוטח, כאילו היה רכב מנועי כמשמעותו בחוק זה. כמו כן, תוכן זה כולל את הוראותיו של חוק הפיצויים" (עניין חמאדה הנ"ל [1], בעמ' 860).

אין טענה מצד המערערת שלפיה כוונת הצדדים הייתה שונה, או שהוסכם ביניהם שאם יתברר שהכלי אינו עונה להגדרה בחוק הפיצויים, לא יהיה לו כיסוי ביטוחי. על-כן ניתן לקבוע כי ההתחייבות הגלומה בפוליסת הביטוח הינה עצמאית ומספקת כיסוי ביטוחי לטרקטורון, כאילו הוא "רכב מנועי" לפי חוק הפיצויים, אפילו שאיננו כזה. על-כן גם אנו נצא מנקודת הנחה שהטרקטורון עונה למונח "רכב מנועי", כפי שהוא מופיע במקומות שונים במסגרת סעיף 1 לחוק הפיצויים, ובהתאם להנחה זו נמשיך לבדוק אם ב"תאונת דרכים" עסקינן.

למטרות תחבורה

הגדרת הרכיב השלישי בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", ה"שימוש", נמצאת בהמשכו של סעיף 1 לחוק הפיצויים:

"'שימוש ברכב מנועי' – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

ניתן לראות כי גם הגדרת השימוש כוללת, נוסף על ההגדרות הבסיסיות, הגדרות מרבות והגדרה אחת ממעטת. אין מחלוקת בין הצדדים שהאירוע שבו עסקינן עונה להגדרה המרבה שלפיה גם הינתקות או נפילה מרכב, כשזה חונה, היא "שימוש" ברכב. צדק בית-המשפט המחוזי בקביעתו שלפיה הכף, שהייתה מחוברת לזרועות הטרקטורון, היא "חלק מהרכב" (ראה: ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ [7] וכן ריבלין [20], בעמ' 202). כמו כן נגיעתו של הסב בידית הטרקטורון (בין באקראי ובין לשם משחק) אינה מקיימת את הרכיב השלילי, החריג שלפיו אין זכות לפיצוי אם ההינתקות או הנפילה הייתה "תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו" (ההדגשה שלי – ס' ג'): ראשית, משום שאין מדובר בטיפול ברכב, ושנית, משום שהיא לא נעשתה ב"מסגרת עבודתו" של הסב, כפי שמונח זה פורש בפסיקה (ראה ע"א 3024/94 יונאי נ' אררט, חברה לביטוח בע"מ (להלן – עניין יונאי [8])).

אם כן, שימוש היה, אולם עולה השאלה אם השימוש היה "למטרות תחבורה", ועוד לפני זה – אם יש צורך כלל להחיל את המבחן התחבורתי על ההגדרה המרבה, המתאימה לענייננו. כאמור, המשיבה סבורה שהתשובה לשאלה האחרונה הינה בשלילה, ולחיזוק טענתה היא מפנה לספרו של ריבלין [20].

בספרו מציין ריבלין כי לפי לשון החוק כפשוטה, חל המבחן התחבורתי על כל ההגדרות שמכיל המונח "שימוש":

"אף שהגדרת 'השימוש ברכב מנועי' מופיעה, כאמור, בפסקה נפרדת, בתיקון השמיני, הרי שמבחינה עניינית היא מהווה חלק מן ההגדרה הבסיסית… מצרף ההוראות בהגדרה הבסיסית ובהגדרת השימוש ברכב המנועי מלמד כי כל אחת מדרכי השימוש ברכב, הבאות בגדר השימוש המוכר בחוק, נתונה לדרישה שתהא 'למטרות תחבורה' – כלשון ההגדרה הבסיסית… יש לבחון, לפיכך, בכל עת שנתקיים שימוש ברכב אם שימוש זה הוא 'למטרות תחבורה', דהיינו אם זהו שימוש שיש עמו סיכון תעבורתי הנגרם מחמת הגשמת ייעודו התעבורתי של הרכב" (ריבלין [20], בעמ' 138-137).

עם זאת בהמשך מביע ריבלין את דעתו, ולכך מכוונת המערערת, כי פרשנות מהותית של החוק מביאה למסקנה שלפיה ניתן לפרש את הוראת הריבוי בהגדרת השימוש כהוראה הגוברת על הצורך ב"מטרות תחבורה". לדידו, התדרדרות, התהפכות, הינתקות או נפילה הן כולן התרחשויות הבאות בעקבות שימוש ברכב ואינן כשלעצמן שימוש ברכב, ועל-כן אינן יכולות להיות חלק אינטגרלי מהגדרות המונח "שימוש", שעליו חל המבחן התחבורתי. לפי היגיון זה, אין מקום להתחקות אחר המטרות שעמדו ביסוד השימוש שהביא להתרחשויות הנ"ל, אלא יש לראותן כחזקות חלוטות, בדומה לחזקות המרבות שלצד ההגדרה הבסיסית בסעיף 1, שמקימות תחולה לחוק. מסקנה פרשנית זו מתחזקת, לדעת ריבלין, גם לאור דברי ההסבר בהצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 9), תשנ"א-1991 (להלן – הצעת תיקון מס' 9):

"…מוצעים תיקונים טכניים [– כלשון דברי ההסבר להצעה –], שלפיהם הידרדרות והתהפכות של רכב וכן הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה – ייכללו בהגדרת 'תאונת דרכים' ולא בהגדרת 'שימוש ברכב מנועי'" (שם, בעמ' 124).

אמנם, הצעה זו נזנחה בינתיים ולא עברה בכנסת, אולם ניתן ללמוד ממנה כמה דברים חשובים, וכך מסביר ריבלין:

"…ראשית, אכן אין מקומן של ההידרדרות, של ההתהפכות ושל ההינתקות בהגדרת ה'שימוש'. אלה הן התרחשויות, הבאות במסגרת הגדרת התאונה. שנית, הצבת ההתרחשויות האלה בהגדרת תאונת הדרכים, בהוראה העוסקת בחזקות החלוטות – כמוצע בתיקון מס' 9 – תקנה להן את התוקף הנתון לחזקות המוחלטות המרבות. מציע התיקון סבור היה, כאמור, כי שינוי זה אינו אלא שינוי 'טכני' וכי אין בו כדי לשנות ממהותן של אותן התרחשויות. הוו אומרים: גם היום ריבוי זה שבתוך הגדרת 'השימוש'… גובר על המיעוט שבתוך הגדרת 'השימוש'. יתרה מכך, הוא גובר אף על הצורך הכללי הנלווה לדרכי השימוש שיהיו 'למטרות תחבורה'" (ריבלין [20], בעמ' 192).

מדברי ההסבר אף עולה כי מטרתו של התיקון הייתה להפוך את חוק הפיצויים ליותר קוהרנטי על-ידי חיזוק המבחן התחבורתי בחוק. על הבעייתיות שבחוק הפיצויים בעידן שאחרי תיקון מס' 8 עמד בהרחבה הנשיא ברק בפסק-הדין בעניין עוזר [2], בעמ' 552:

"…התכלית המרכזית של תיקון מס' 8 הייתה לאמץ את המבחן התעבורתי כמרכיב עיקרי של 'תאונת דרכים' ולהחליף בכך את המבחן הייעודי שנקבע בפרשנות שנתן בית המשפט העליון לחוק הפיצויים המקורי. עם זאת, תיקון מס' 8 אינו מאמץ את המבחן התעבורתי 'לאורך כל הדרך'. בסוגיות אחדות – המשקפות מקרים ספציפיים המבטאים פסקי-דין שניתנו בעבר – נקבעו הסדרים שאינם מתיישבים עם המבחן התעבורתי (כגון שלילת טעינה ופריקה כשהרכב עומד כ'שימוש ברכב מנועי') וקביעת המבחן הייעודי בחזקה החלוטה בדבר 'ניצול הכוח המיכני של הרכב'".

ובהמשך:

"אכן, תיקון מס' 8 אינו משקף מדיניות משפטית קוהרנטית ועקבית. אין בו תפיסה מגובשת, לא לעניין קבלת המבחן התעבורתי ולא לעניין דחיית המבחן הייעודי" (שם [2], בעמ' 553).

הניסיון לחזק את תחולת המבחן התחבורתי בחוק מודגש היטב בדברי ההסבר להצעת תיקון מס' 9, וכך נאמר:

"התיקון המוצע להגדרת 'תאונת דרכים' נועד לצמצם את היקפה, באופן שלא תכלול שימוש ברכב שלא למטרה תחבורתית" (שם, בעמ' 124).

דברים אלו נאמרו בהתייחס למחיקת החזקה המרבה שעוסקת בניצול הכוח המכני של הרכב, שכאמור, הכניסה את המבחן הייעודי לחוק. גם השינוי השני שמוצע בתיקון, שריבלין עמד עליו בספרו, נועד לחזק את המבחן התחבורתי, שכן החלק שהתיקון מציע להעביר מהגדרת ה"שימוש" להגדרת "תאונת הדרכים" מתייחס רק לפעולות או לתוצאות שאירעו תוך כדי נסיעה. לעומת זאת החלק שכיום מתייחס להתנתקות או לנפילה מרכב עומד או חונה, כלומר לתוצאה של שימוש או לפעולה שמטבעה איננה תחבורתית, מיועד להימחק על-פי הצעת התיקון. לא זאת אף זאת, בדברי ההסבר יש התייחסות לסיטואציה ספציפית, דומה מאוד לסיטואציה שבה עסקינן בתיק הנדון לפנינו:

"התיקון המוצע להגדרת 'שימוש ברכב מנועי' בא לקבוע כי במסגרת הסיכון התחבורתי שחוק הפיצויים בא לכסות, לא תיכלל פגיעה באדם מחלקים של רכב שלא טופלו כראוי, כגון: פגיעה מכף של טרקטור שלא נסגר כראוי בתום יום העבודה" (ראה ה"ח תשנ"א, בעמ' 124).

מדברי ההסבר שהובאו לעיל עולה שמנסחי התיקון סברו שהפרשנות שהציע ריבלין בספרו היא הפרשנות החלה כיום על הסעיף. ומדוע? משום שהסיטואציה המתוארת על-ידיהם אינה עומדת במבחן התחבורתי, ובכל זאת היא נכנסת, לשיטתם, לגדר "תאונת דרכים". דהיינו, ההנחה של מנסחי ההצעה הינה שכיום אין מחילים על החזקה המרבה, המדברת על הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה, את המבחן התחבורתי,

אלא מסתכלים עליה כעל חזקה חלוטה (בהקשר זה ראה גם את דברי שר המשפטים בעת שהובאה ההצעה לקריאה ראשונה בכנסת, המצוטטים בספרו של ריבלין [20], בעמ' 195, ה"ש 308).

מסכים אני כי פרשנות זו יוצרת היגיון לשוני, שכן התהפכות, הידרדרות, נפילה והינתקות הן פעולות תוצאתיות, שמתארות את התוצאה של השימוש ולא את השימוש עצמו (ראה גם אנגלרד בספרו הנ"ל (עידכון משולב) (להלן – אנגלרד, עידכון משולב [21]), בעמ' 80). ניתן להדגים טענה זו באמצעות העובדות בתיק דנן: על-פי החוק, התנתקות הכף מזרועות הטרקטורון ונפילתה על הנפגע הן "שימוש", ועליהן יש להחיל את המבחן התחבורתי. אולם לולא הגדרת החוק היינו אומרים כי על-פי הגיונם של דברים ועל-פי לשון בני-אדם, הזזת ידית הטרקטורון על-ידי הסב היא השימוש שנעשה בכלי הרכב, ונפילת הכף היא תוצאה של שימוש זה ולא השימוש עצמו.

עם זאת הצעתו הפרשנית של ריבלין בספרו [20], שלפיה אין צורך להחיל את המבחן התחבורתי על הרכיבים המרבים שבהגדרת השימוש, מצמצמת מטבעה את תחולתו של מבחן זה. כאמור, מטרת התיקונים מס' 4 ומס' 8 הייתה להרחיב את תחולת המבחן התחבורתי בחוק. ראינו כי מנסחי הצעת תיקון מס' 9, אשר לא התקבל בסופו של יום, שאפו להרחיב אף יותר את תחולתו. אין משמעות הדבר שעל הפרשן לנקוט גישה פרשנית מרחיבה, המחילה את המבחן התחבורתי גם במקומות שבהם עולה מהחוק כי הוא אינו אמור לחול, אולם נראה לי שבמקרה של ספק פרשני, כמו המקרה דנן, יש להיזהר מלפרש את החוק בדרך שתצמצם את תחולתו של המבחן התחבורתי.

הפסיקה הלכה בכיוון מעט שונה בכך שהחילה את המבחן התחבורתי על כל הגדרות השימוש באמצעות "תורת השלבים". בדרך זו התמודדה, מחד, עם הקושי שבייחוס "מטרות תחבורה" להתרחשות שאיננה מהווה מטבעה פעולה או שימוש (ראה ריבלין [20], בעמ' 201), ומאידך, לא נאלצה לצמצם את תחולת המבחן. במה דברים אמורים? בעניין יונאי [8] היה מדובר בחקלאי שפירק משקולות ובסיס פלדה מהטרקטור שלו על-מנת שיוכל לחבר אליו מלגזה למטרות ביצוע משלוח. במהלך הפירוק נשמט בסיס הפלדה ונפל על אצבעותיו. השופט אור הכיר באירוע כתאונת דרכים; החלופה שהחיל על המקרה זהה לזו שבענייננו, דהיינו "…הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם…". חלופה זו בחן השופט אור דרך משקפי המבחן התחבורתי ומצא כי מבחן זה מתקיים במקרה שלפניו בהתאם ל"תורת השלבים":

"אכן, כפי שמציינת המבטחת, ניתן לראות את פעולתו של המערער כמשתייכת לאחד מתוך כמה שלבים הקודמים לפעולת ההובלה… מדובר בשלבים של פעולה כוללת אחת שייעודה היה תעבורתי. אכן, לא יכול להיות חולק, כי בנסיבות העניין שבפנינו אירעה התאונה במהלך פעילות אשר היוותה חלק חיוני ובלתי נפרד של התאמת הרכב לפעולת ההובלה, ועל-כן יש לראותה כפעולה, 'למטרות תחבורה'…" (ראה שם, בעמ' 222).

גם ברע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני [9] פנה בית-משפט זה לחלופת ההינתקות/נפילה מרכב עומד/חונה שבהגדרת השימוש, ועלתה השאלה אם יש להחיל על חלופה זו את המבחן התחבורתי. השופט ריבלין הציג את הדרכים השונות, שנדונו לעיל, כאפשרויות להתמודד עם שאלה זו. שתי הדרכים הובילו אותו לתשובה זהה, ולפיה מדובר ב"תאונת דרכים", ועל-כן לא נאלץ לבחור ביניהן.

ע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עבד [10] עסק בתאונה שהתרחשה כתוצאה מהנפת צינור בטון כבד משקל על-ידי מחפרון. הצינור חובר לכף המחפרון באמצעות רצועת פוליאסטר, אשר במהלך ההנפה נקרעה, וצינור הבטון נשמט ממנה ומחץ אדם למוות. במקרה זה קבע השופט ריבלין כי אין מדובר בתאונת דרכים. לאחר ששלל את האפשרות שמדובר בהגדרה הממעטת של "שימוש" (פירוק וטעינה) פנה לבדוק אם החלופה של הינתקות/נפילה מקיימת את ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, והשיב על כך בשלילה, משום שלא נתקיים המבחן התחבורתי:

"על הקושי שביצירת הזיקה בין 'ההינתקות' או 'הנפילה' של חלק מן הרכב או המטען לבין קיומה או היעדרה של מטרת תחבורה עמדנו לאחרונה ברע"א 6454/99… באותו עניין נדונה האפשרות לראות בהינתקותו של חלק מן הרכב או מן המטען חוליה בשרשרת של פעולות; שרשרת זו עשויה לכלול באחד משלביה גם שימוש למטרות תחבורה. לא זה המקרה כאן. אילו היה מונף הצינור כהכנה לפעולה של נסיעה, היינו רשאים לומר כי פעולה זו באה למטרת תחבורה. כך היה הדין גם אילו קבענו כי ההינתקות הייתה חוליה – עצמאית אך קשורה לשרשרת אחת שסופה, או ראשיתה, פריקה או טעינה – גם אז היינו רשאים אולי לומר כי היא באה למטרות תחבורה, שהרי פריקה וטעינה, אף שמוצאות הן מגדר תחולת החוק כשהרכב חונה או עומד, מהוות הן עצמן שימוש ברכב למטרות תחבורה" (ראה שם [10], עמ' 720-719).

נלך אף אנו בדרך זו שהתוותה הפסיקה ונחיל את המבחן התחבורתי, באמצעות "תורת השלבים", על החלופה הרלוונטית לענייננו. נשאל את עצמנו אם כאשר הזיז הסב את ידית הטרקטורון, הזזה שהביאה לנפילת הכף, הוא עשה זאת כשלב מכין או מקדים לפעולה שייעודה תחבורתי. פעולה שנעשתה "למטרות תחבורה" היא פעולה שמכניסה את כלי הרכב בגדר הסיכונים שיוצרת הובלת אנשים או מטענים ממקום למקום (ראה: אנגלרד [21], בעמ' 24, וכן ע"א 5847/96 הנ"ל [3], עניין עוזר [2], בעמ' 564-563, עניין יונאי [8], וכן רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ (להלן – עניין פדידה [11])). בבירור מטרת השימוש יש לבדוק את מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש (ראה פסק-הדין בעניין פדידה הנ"ל [11]), אלא אם השימוש כרוך מעצם טבעו בסיכון תחבורתי, או אז יופעלו קריטריונים אובייקטיביים, ולא יהיה בכוונת המשתמש כדי לשלול את תחולת חוק הפיצויים (ראה: רע"א 7509/98 כהן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ [12] וכן דנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' כהן [13]. אין חולק כי במקרה נושא דיוננו לא הייתה כוונה סובייקטיבית מצד הסב לעשות שימוש תחבורתי ברכב; הסב הסביר שכל כוונתו הייתה להראות לנכדו כיצד נראה טרקטורון:

"ש: אתה רצית בסך הכל להראות לילד טרקטור.

ת: כן רק להראות לילד איך נראה טרקטור. לא לנהוג עליו. אני אפילו לא יודע להפעיל אותו". (ראה עמוד 41 שורות 11-10 לפרוטוקול בית-המשפט המחוזי).

עולה מכך שבין שהנגיעה בידית הייתה בהיסח הדעת ובין שהייתה מכוונת, הרי שכל מטרתה הייתה לשם "הצגת תכלית יבשה" ומשחק. גם אין ספק כי הרכב, שעמד ללא מצבר וכשמנועו דומם, לא היה יכול, מבחינה אובייקטיבית, לאפשר שימוש שעלול ליצור סיכון תחבורתי. לכן אין אפשרות להגדיר את הזזת הידית ובעקבותיה את נפילת הכף כשלב מקדים בשרשרת פעולות שמטרתן הכוללת היא תחבורתית. משמעות הדבר, שהמקרה דנן לא נכנס במסגרת ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים".

בהתאם לדרך הבדיקה שהתווינו בתחילת הדיון, נפנה כעת לבחון אם מתקיימת בענייננו אחת החזקות המרבות שבהגדרת "תאונת דרכים". כאמור, אחת הטענות של המערערת הייתה שהטרקטורון "חנה כדין", ועל-כן אין מקום לראות בתאונה "תאונת דרכים". מסכים אני עם טענת המשיבה שלפיה אין נפקות לשאלת ה"חניה כדין" במקרה דנן. כאמור, הגדרת "תאונת דרכים" מחולקת להגדרה בסיסית, לשלוש חזקות מרבות ולחזקה ממעטת אחת. וזו לשונה של החזקה המרבה השנייה:

"…יראו כתאונת דרכים גם… מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו…".

אם החזקה הנ"ל הייתה מתאימה לנסיבות המקרה שלפנינו, הרי שהייתה רלוונטיות לעובדה שהרכב חנה כדין, אולם מאחר שחזקה זו אינה מועמדת לחול כלל, שכן נסיבות המקרה לא כללו פגיעה ברכב, אין משמעות מיוחדת לעובדה זו.

ניצול הכוח המכני

לטענת המשיבה, החזקה המרבה הרלוונטית לענייננו הינה החזקה השלישית, הדנה בניצול הכוח המכני:

"…מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".

טענה זו נטענה על-ידי המשיבה גם לפני הערכאה דלמטה, אולם בית-המשפט המחוזי לא התייחס אליה באופן מפורש, שכן מצא כי מדובר בתאונת דרכים כבר בשלב בדיקת ההגדרה הבסיסית.

האם הזזת הידית ובעקבותיה נפילת הכף הן ניצול הכוח המכני של הרכב?

בדרך-כלל, כשמדובר בניצול כוח מכני של הרכב, מעורב בפעולה מנוע. ניתן ללמוד על כך מהגדרת "רכב מנועי", שמצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים: "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו…" (ההדגשה שלי – ס' ג'). מהגדרה זו ניתן ללמוד שהחוק קשר בין כוח מכני לבין תנועה, בין מנוע לבין מכניקה. חזקת ניצול הכוח המכני הוספה על-ידי חבר-הכנסת מירום במהלך הקריאה השנייה לתיקון מס' 8 לחוק הפיצויים. מדברי הכנסת עולה (ראה ד"כ 118 (תש"ן), ישיבה מיום 2.8.1990 5057, עמ' 5058) כי מטרת ההוספה הייתה לקיים את ההלכה שנפסקה בע"א 326/80 סואעד נ' טאהא [14], שם היה מדובר בשימוש במנוע הרכב בתור ספק כוח למשאבה. גם רוב המקרים שנדונו בפסיקה בקשר לחזקה זו עסקו בשימוש בכוח המנוע של הרכב או בכוח של מנוע עזר (ראה רע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל – עבודות מתכת [15]).

ובכל זאת, אף שניצול כוח מכני נלווה לרוב לפעולת המנוע אין הכרח שכך יהיה. "…הלשון 'ניצול הכוח המיכני של הרכב' מכסה לפי פשוטה כל פעילות מוטורית של הרכב" (ראה אנגלרד, עידכון משולב [21], בעמ' 67; ההדגשה שלי – ס' ג'). גם ריבלין

מציין בספרו כי כל עוד מצויה כף של טרקטור ממעל הודות לכוח ההידראולי המותיר אותה במקומה, יש בכך משום ניצול כוחו המכני של הרכב (ראה ריבלין [20], בעמ' 123). גם בענייננו עמד הטרקטור כשזרועותיו מונפות למעלה, אולם הטרקטור עמד כך במשך כמה ימים לפחות, ולא כתוצאה ישירה מהנפת הזרועות נגרמה התאונה, אלא הייתה חוליה מקשרת ביניהן – הזזת הידית. על-כן עלינו לבדוק אם יש בהזזת הידית עצמה משום "ניצול כוח מיכני", כמובנו בחוק הפיצויים, או שמא היא פעולה פיזית בלבד, בדומה לטלטלה.

לטענת המשיבה, ניצול הכוח המכני מתבטא בכך שנגיעה בידית גרמה לשינוי לחצים במערכת ההידראוליקה של הטרקטורון באופן שגרם להטיית מנגנון הכף לזווית שאפשרה התדרדרות של הכף. טענה זו עיגן בא-כוח המשיבה בעדותו של מר פרסוליה (שהינו מנהל המחלקה שבה שהה הטרקטורון, ועבד סמוך לטרקטורון, בעת התרחשות האירוע), שהסביר כי לדעתו שאריות שמן שהיו במערכת ההידראולית הן שגרמו לתזוזה מזערית של מנגנון ההרמה, ומכאן הייתה הדרך לנפילה קצרה. אין בידנו להסתמך על עדות זו של מר פרסוליה, שכן מהפרוטוקול עולה שבמהלך העדות קיבל כבוד השופט פינקלמן את התנגדות בא-כוח המערערת לעדות סברה או מומחיות מצד העד, וקבע שעדות שתוכנה חוות-דעת של מומחה או שמצריכה הסברים שבמומחיות, לא תתקבל.

מהמימצאים העובדתיים שהוצגו בפני בית-המשפט המחוזי עולה התמונה הזו:

כשניגש הסב לטרקטורון היו הזרועות מורמות למעלה, והכף הייתה מחוברת אליהן ומורמת עד למקסימום. מנגנון התפיסה של הכף כוון כלפי מעלה. מיד לאחר שנגע הסב בידיות הטרקטורון התנתקה הכף מן הזרועות ונפלה. הזרועות נשארו באותו מצב, אבל מנגנון החיבור של הכף עם הזרועות נטה כלפי מטה. לטרקטורון שתי ידיות, ימנית ושמאלית: הזזתן קדימה או אחורה מאפשרת נסיעה, והזזתן פנימה או החוצה מפעילה את הכף והזרועות. המשבת לא נעל את הזרועות והכף (ראה עמ' 37-35 לפרוטוקול).

אין מחלוקת בין הצדדים על נכונותן של קביעות עובדתיות אלו. נראה לי שגם בלי שיש לפנינו חוות-דעת מומחה לגבי התהליכים המכניים וההידראוליים המדויקים שאירעו בין הזזת הידית לבין נפילת הכף, ניתן לקבוע, על סמך העובדות שצוינו לעיל, כי הזזת הידית הפעילה את מנגנון החיבור בין זרועות הטרקטורון לכף, הפעלה שכתוצאה ממנה נפלה הכף. הפעלה זו של המנגנון היא ניצול כוח מכני הידראולי.

אמנם, אין זה המקרה ה"קלאסי" של  הפעלת כוח מכני, אולם כאמור, אין הכרח שיהיה מדובר על כוח שהופעל על-ידי מנוע דווקא.

כעת עלינו לבדוק את סוגיית הקשר הסיבתי. המילה "עקב", המופיעה בחזקה המרבה שבה עסקינן, מבטאת דרישה סיבתית. המבחן הסיבתי הינו מבחן משולב – סיבתיות עובדתית ("סיבה בלעדיה אין") וכן סיבתיות משפטית, שביסודה עומד מבחן הסיכון (ראה רע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי (להלן – עניין קואסמה [16])). אין חולק שקשר סיבתי עובדתי קיים במקרה דנן, שכן נפילת הכף, שגרמה לנזק, אירעה עקב הזזת הידית. כדי לבדוק קיומו של קשר סיבתי משפטי עלינו להפעיל את מבחן הסיכון, שבוחן אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון אשר ניצול הכוח המכני של הרכב יוצר. וביתר פירוט: אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המכני לייעודו המקורי, הלא תעבורתי, יצר (ראה שם, בעמ' 671).

בפסק-הדין בעניין קואסמה [16] דובר באדם שעמד על גדר והחזיק בצינור שהיה מחובר למשאבת בטון שהופעלה על-ידי מנוע של מערבל. הצינור שהחזיק אותו אדם פגע בחוטי חשמל גבוהים, והוא התחשמל, נפל מהגדר ומת. הנשיא ברק קבע כי הפגיעה במנוח אינה קשורה כלל בסיכון שהפעלת מנוע המערבל יצרה והיא הייתה מתרחשת באותו אופן גם אם הנגיעה בחוטי החשמל הייתה נעשית באמצעות מוט ברזל. בגלל היעדר קשר סיבתי נקבע בפסק-הדין כי הפגיעה לא באה עקב ניצול הכוח המכני של המערבל.

האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שיוצר ניצול הכוח המכני של הטרקטורון, כאשר הטרקטורון מופעל במסגרת ייעודו המקורי, הלא תעבורתי? התנאי הבסיסי להתקיימות החזקה המרבה שבה עסקינן הינו כי כלי הרכב נושא החזקה הוא דו-תכליתי או רב-תכליתי, כאשר אחת התכליות שלו היא תכלית תעבורתית, ואילו ניצול הכוח המכני אירע במסגרת התכלית השנייה, הלא תעבורתית (ראה: עניין עוזר הנ"ל [2]; עניין קאוסמה [16]). כפי שראינו בתחילת הדיון, הטרקטורון הינו בראש ובראשונה כלי עבודה ממונע, בין יעה, בין מטאטא ובין מקדח. לטרקטורון ייעוד נוסף והוא תעבורתי. אמנם, לא ניתן לומר שעיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, ועל-כן הוא לא נכנס במסגרת ההגדרה הבסיסית ל"רכב מנועי", אולם אין הכרח שייעוד זה יהיה דווקא הייעוד המרכזי. בשלב שבו אירעה התאונה היה הייעוד התעבורתי תאורטי לחלוטין, שכן הכלי עמד ללא מצבר. עם זאת אין המצב דומה בעיניי לאותו מקרה שבו הוסרו גלגלים מטרקטור, והוא קובע למקומו ונוצל אך באמצעות כוחו המכני (ראה ת"א (חי') 1587/89 אשקר נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים [19] וכן עניין עוזר [2]).

לטרקטורון בענייננו יש ייעוד תעבורתי, וייעוד זה לא נשלל רק בשל העובדה שהרכב נמצא בשלב של תיקונים. מיד לאחר שהתיקון יושלם יוכל הרכב לממש ייעוד זה.

נשארה השאלה אם התאונה אירעה במסגרת הייעוד המקורי, הלא תעבורתי, של הרכב. מובן שבעת קרות התאונה לא שימש הרכב בפועל כלי עבודה, עם זאת המבחן הרלוונטי לענייננו הינו המבחן הייעודי, כפי שנקבע בפסק-הדין בע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ (להלן – עניין שולמן [17])). אמנם, פסק-דין זה ניתן כפסק-דין מנחה בעידן שלפני תיקון מס' 8, ובין השאר תיקון מס' 8 בא על-מנת לצמצם את תחולת הילכותיו, אולם כאמור, עם הכנסת החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המכני לחוק הוכנס גם ב"הדלת האחורית" המבחן הייעודי, שהיה המבחן המנחה עד לתיקון (ראה עניין עוזר [2], בעמ' 567-566). על-פי המבחן הייעודי שנקבע בהילכת שולמן [17], תיקון רכב במוסך הוא שימוש נלווה, הקשור לייעודו הרגיל והטבעי של הרכב. במסגרת ייעודו ככלי עבודה הרי ששהייתו של הטרקטורון במוסך לצורכי תיקון והחלפת חלקי חילוף הינה בגדר שימוש נלווה, וניתן לראותה ככלולה בו. עם זאת נגיעתו של הסב בידית נעשתה מתוך כוונה לשחק בטרקטור ולהציגו לנכדו, ולא לצורכי תיקון וטיפול, שלשמם הוא נמצא במוסך. האם בכך יש כדי להוציא את הנזק שנגרם מתחום הסיכון שניצול הכוח המכני לייעודו המקורי, הלא תעבורתי, יצר? סבורני שהתשובה על כך היא בשלילה. נפילת הכף מהזרועות נמצאת במסגרת מיתחם הסיכון שיוצר ניצול הכוח המכני של טרקטורון שנמצא בהליכי תיקון במוסך, הליכים שהם שימוש נלווה לייעודו המקורי. אמנם, אם המשבת היה מורם, כל האירוע הנ"ל לא היה מתרחש, אולם אי-הרמת המשבת גם היא נכנסת בגדר אותם סיכונים שמתרחשים בעת שהיית רכב במוסך. אם הנגיעה בידית בעת שהמשבת מורד הייתה מתבצעת במסגרת פעולת התיקון עצמה, הרי שאז היינו רואים בה כנכנסת למיתחם הסיכון. מצבו של הטרקטורון בעת שהייתו במוסך הוא שיצר את הסיכון, וכוונת הסב בעת הזזת הידית, כשלעצמה, אינה משפיעה על גבולות מיתחם הסיכון:

"…תיקון הרכב או טיפול אחר בו (החלפת גלגל, סיכה, רחיצה) הוא שימוש לוואי בו. על-כן כל נזק, הנופל למסגרת הסיכונים שתיקונים יוצרים, נגרם עקב התיקון, כלומר, התיקון מהווה לו גורם ממשי" (עניין שולמן [17], בעמ' 869; ההדגשה שלי – ס' ג').

לסיכום נקודה זו, הזזת ידית הטרקטורון היא ניצול הכוח המכני. ניצול הכוח המכני נעשה במסגרת ייעודו המקורי של הטרקטורון. קיים קשר סיבתי בין ניצול הכוח המכני לנפילת הכף.

לאור התקיימות החזקה המרבה הריני לקבוע כי יש לראות בתאונה שהתרחשה תאונת דרכים. בא-כוח המערערת שב והדגיש בסיכומיו ובסיכומי התשובה כי ההיגיון הפשוט והבריא איננו מאפשר להגדיר את האירוע המדובר כתאונת דרכים.  מקבל אני טענה זו, אך דא עקא, ההיגיון הפשוט והבריא אינו תמיד מנת חלקו של חוק הפיצויים, והוא איננו המדד היחיד שלפיו יישם השופט את הוראותיו הסבוכות של חוק זה בעובדות שבפניו (ראה בהקשר זה את דבריו של השופט ריבלין ברע"א 6454/99 הנ"ל [9]).

בהערה אחרונה אתייחס לטענת המערערת שלפיה אם בכל זאת יחליט בית-המשפט שלערעור כי האירוע נושא התביעה הינו "תאונת דרכים" אזי על המשיבה לפנות לקרנית, שכן לסב לא היה רישיון נהיגה לטרקטורון. טענה זו דינה להידחות, ולו רק מהסיבה שהמערערת מנועה מלטעון אותה; בישיבת בית-המשפט המחוזי ביום 16.2.1999 הגיעו הצדדים, והמערערת בתוכם, להסכמה שלפיה התביעה נגד קרנית תידחה בלא צו להוצאות, וניתן פסק-דין חלקי בהתאם.

על סמך כל האמור לעיל הערעור נדחה. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 29.9.2002 יישאר על כנו. המערערת תשלם למשיבה הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסכום של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

המשנה לנשיא ת' אור

אני מסכים עם תוצאת פסק-דינו של חברי השופט ג'ובראן, שעל-פיה דין הערעור להידחות. כפי שעולה מפסק-דינו של בית-משפט קמא, במהלך האירוע ביקש סבו של הנפגע, שהוא עובד מחסן במוסך, להראות לנכדו את הטרקטורון שגרם לפגיעה. הסבא נגע באקראי בידיות הטרקטורון, ואלה גרמו לשחרור כף הטרקטורון, שנפלה ופגעה בנכד. בבית-המשפט עלתה שאלת תחולתה של החזקה המרבה בדבר השימוש בכוח המכני של הרכב, כמשמעותה בהגדרת "תאונת דרכים" שבחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן – חוק הפיצויים).

אבקש להעיר שתי הערות: ההערה הראשונה מתייחסת לשאלה אם התאונה הנדונה נגרמה כתוצאה מ"שימוש בכוח מכני". טענת המשיבים היא כי ניצול הכוח המכני מתבטא בכך שנגיעה בידיות גרמה לשינוי לחצים במערכת ההידראוליקה של הטרקטורון באופן שגרם להטיית מנגנון הכף לזווית שאפשרה התדרדרותה. לעומת זאת המערערת טוענת כי נפילת הכף נבעה מפעולה ידנית. כמו על חברי השופט ג'ובראן, גם עליי מקובלת עמדת המשיבים. תיאור העובדות מלמד כי הפעולה אשר גרמה להטיית הכף הייתה מכנית ביסודה. הסבא הפעיל בנגיעתו בידיות מערכת אשר גרמה להטיית הכף, ובסופו של דבר לנפילתה (לעניין פרשנות רחבה למינוח "ניצול הכוח המכני" ראו ריבלין בספרו הנ"ל [20], בעמ' 123-122). לפיכך במקרה דנן מתקיים התנאי של ניצול הכוח המכני שבחזקה המרבה, ואין מדובר בתאונה כתוצאה משימוש בכוח ידני.

ההערה הנוספת נוגעת לשאלת שינוי הייעוד המקורי של הרכב. במקרה שלפנינו עולה השאלה אם העובדה שהסב "שיחק" בטרקטורון ולא השתמש בו לצורכי עבודה, מוציאה את התאונה מגדר ההגדרה שבחזקה המרבה. בעניין זה ניתן להקיש מן האמור ברע"א 7509/98 הנ"ל [12], בעמ' 257-256. באותו עניין קבע בית-המשפט כי אף שהתאונה אירעה עקב משחק ילדים, היא נכנסת לגדר ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". אני סבור כי בדרך דומה ניתן לקבוע שאף שהתאונה אירעה עקב "משחקו" של הסב, היא נכנסת לגדר החזקה המרבה בדבר שימוש בכוח המכני.

ברוח דומה נפסק ברע"א 4027/03 כהן נ' אריה חברה לביטוח [18]. בפסק-דין זה נקבע כי כאשר הנזק שנגרם נופל במיתחם הסיכון שניצול הכוח המכני לייעודו הלא תעבורתי יצר, תינתן עדיפות לאופייה האובייקטיבי של הפעולה. יש להחיל עיקרון זה גם במקרה שלפנינו. הטיית הכף ונפילתה נמצאות כמובן במיתחם הסיכון הנובע מניצול הכוח המכני של זרועות הטרקטורון. מבחינה אובייקטיבית, הסב עשה את אותה פעולה שנעשית בעת עבודה עם זרועות הטרקטורון, קרי הזזת הזרועות והטיית הכף.

כאמור, אני מסכים עם התוצאה שהגיע אליה השופט ג'ובראן, ושלפיה חלה בעניין זה החזקה המרבה בדבר השימוש בכוח המכני של הרכב, וכי מדובר בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפיצויים. השופט א' ריבלין

אני מסכים לפסק-דינו של חברי השופט ג'ובראן ולהערותיו של חברי המשנה לנשיא אור.

מיני-רציו:

* נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – הגדרת "תאונת דרכים"

החזקה המרבה בדבר שימוש בכוח המכני של הרכב – תחולתה על רכב בעל ייעוד תעבורתי וייעוד בלתי תעבורתי – האם הכרחי כי הכוח המכני יהיה כוח המנוע – הקשר הסיבתי הנדרש – מבחן הסיכון – האם משחק בידית של טרקטורון – שגרמה לנפילת הכף ולנזק גוף – היא בגדר תאונת דרכים.

משרד עורכי דין רועי סגל מתמחה במימוש זכויות רפואיות מאגד ידע רב והצלחות מוכחות בהשגת זכויות משפטיות עבור לקוחותיהם בתחום נזקי הגוף בדגש על רשלנות רפואית, תאונות עבודה, תאונות דרכים, תביעות נגד המוסד לביטוח לאומי, תאונות תלמידים, תביעות משרד הביטחון, תביעות חב' הביטוח ועוד. משרדינו מיצג תובעים בלבד ומעמיד לרשותם תשתית איכותית של מומחים בתחום הרפואה מהשורה הראשונה, יחס מקצועי וליווי אישי תוך חתירה בלתי מתפשרת לקבל פיצויים מרביים ללקוח. לרבות ייצוג בפני הוועדות הרפואיות ובתי הדין לעבודה.