בית המשפט השלום בתל אביב נקרא להכריע אם רופא מנתח נקט ברשלנות רפואית במהלך ניתוח מרפק. מכתב התביעה שהוגש בתיק אזרחי עולה כי המתלונן, עורך דין במקצועו החל לסבול מתסמונת המכונה TENNIS ELBOW על כן, פנה לרופא מנתח וזאת כדי לנתח את ידו, בכתב התביעה עולה כי המתלונן מלין על כך שבמהלך הניתוח בחר המנתח להרחיב את הטיפול הניתוחי לכיוון כף היד כדי לשחרר עצב PIN) ) הרחבת הניתוח בוצעה ללא רשות והותירה למתלונן נזק עצבי הפוגע בתפקוד היום יומי שכן המתלונן עושה שימוש תדיר בידיו במהלך עבודתו בדומה לפסנתרן אשר ידיו משמשות ככלי עבודתו ובשל הכאבים וההגבלות מהם סובל יכולתו לפרנס נפגעה כמו כן, נותרה צלקת באורך 15 ס"מ. המתלונן מבקש להעביר את נטל ההוכחה לרופא כדי שיוכיח שלא התרשל במילוי תפקידו.
מחוות דעת שהגישה מטעם המתלונן עולה כי לאחר הניתוח נותר סובל מפגיעה באצבעות 2 ו 3 ומתקשה לפתח כוח שכן סובל מפגיעה עצבית הגורמת לו לחולשה וכאב שהותירו משותק בשיעור של 30% נכות.
מטעם הרופא המטפל הוגשה חוות דעת רפואית נגדית לפיה המתלונן סבל מבעיה רפואית במרפק שהסבה לו כאבים ומגבלות עוד לפני הניתוח ונטען כי הליך הניתוח תקין שכן ירידה לשחרור עצב ה (PIN) הוא הליך מקובל בניתוחי מרפק מסוג אלו, ואחרון נטען בחוות הדעת כי המתלונן לא הוכיח כי נוצרה פגיעה בעצב ה(PIN) במהלך הניתוח.
בית המשפט בבואו להכריע בין חוות דעת הצדדים החליט למנות רופא מומחה מטעמו שבדק את המתלונן וסבר כי המתלונן סובל מהפרעה עצבית וגידית אשר מקנה לו נכות בשיעור של 10% אך ממרבית תלונותיו סבל מלפני הניתוח על כן, העריך הסיכוי כי הפציעה במרפק כתוצאה מהליך ניתוחי הם 33% בעוד ש 66% סיכויי הנכות היו קיימים מלפני הניתוח. נוסף סבר בית המשפט כי הרופא שכתב את חוות הדעת מטעם המתלונן ערך אותה מבלי שיעמדו לרשותו מסמכים רפואיים ישנים שיכלו ללמד על עברו הרפואי של המתלונן בנושא המרפק. לאחר בחינה מחודשת של כלל חוות סבר בית המשפט כי לפני הניתוח התובע לא הלין על בעיה בתחושה העצבית על כן, נקבע כי הפגיעה העצבית התרחשה במהלך הניתוח. יחד עם זאת, בית המשפט סבר כי חוות דעת הרפואית שהוגשה מטעם המתלונן בה נטען כי נגרם נכות בשיעור של 30% אינה משקפת נכונה את המציאות שכן המתלונן העיד כי אינו סובל כל הזמן אלא רק לעיתים מסוימות, עוד סבר בית המשפט כי אין להשוות את המתלונן לפסנתרן שכן עיסוקו הוא בתחום גביית החובות וגם לא הצליח להוכיח כי הפגיעה ביד גרמה לו לירידה בהכנסות. בית המשפט העדיף גם את גרסת הרופא המנתח בעניין הרחבת הניתוח וסבר כי מדובר במהלך שכיח ומקובל שכן יכול להיווצר מצב לפיו מנתח פונה לפתור מצבים רפואיים בהם הוא נתקל במהלך הניתוח תוך כדי תנועה.
בנושא סוגיית הסכמה מדעת (הסכמת המטופל לטיפול והסבר בעניין השלכות אפשריות לפני ניתוח) העדיף בית המשפט את גרסת המתלונן וסבר כי למתלונן לא ניתנה ההזדמנות לחזור בו מהסכמה לניתוח מאחר ולא הוסברו לו כראוי הסיכונים כרוכים על כן, הוחלט לפצות המתלונן סכום סמלי בסך 30 אלף ₪.
עורך דין רשלנות רפואית, רועי סגל