האם מתח נפשי נחשב לתאונת עבודה?

מתח נפשי ודיכאון כתוצאה מקשיים כלכליים  – האם באים בגדר "תאונת עבודה" לצורך תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי.

השאלה העומדת לדיון בעתירה היא אם יש להכיר בדיכאון שהתפתח לאורך זמן על רקע קשיים כלכליים בניהול עסק וסגירתו, ולווה בניסיונות התאבדות, כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן – החוק).

בית-המשפט העליון פסק:

א.    (1)   הזכאות לתגמולים בגין "תאונת עבודה", כהגדרתה בסעיף 79 לחוק, מותנית באירועה של תאונה ובקשר סיבתי בין העבודה לבין התאונה (536ו – 537א).

        (2)   הוראת סעיף 83 לחוק מקימה חזקת סיבתיות, שעל-פיה, אם אירעה תאונה "תוך כדי" עבודה, רואים אותה כתאונה שאירעה "עקב" העבודה והנטל על המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) להוכיח כי התאונה לא נגרמה עקב העבודה. ואולם, אם מדובר בתאונה שאינה תוצאה של גורמים הנראים לעין – כפי שהדבר במקרה הנדון – אזי אם הוכח על-ידי המוסד שהשפעת העבודה על אירוע התאונה הייתה פחותה הרבה מהשפעתם של גורמים אחרים, לא יראו אותה כ"תאונת עבודה" (537א – ג).

ב.    (1)   נזק נפשי מוכר היום על-ידי ענפי המשפט השונים כנזק שהינו כשלעצמו בר-פיצוי ובלבד שמתקיימים הרכיבים האחרים המקימים עילת תביעה. פגיעה נפשית ללא פגיעה גופנית, כמוה כפגיעה גופנית או כפגיעה נפשית בעקבות פגיעה גופנית. מכאן, שכאשר מתרחשת "תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק, די בנזק נפשי כדי שהעובד הסובל מנזק זה ייחשב כנפגע עבודה ובלבד שנתקיימו יתר הדרישות שבחוק (538א).

        (2)   כיוון שכך, אף ללא ניסיון ההתאבדות אין מניעה להכיר בדיכאון כ"תאונת עבודה", ובלבד שהנזק הנפשי מקורו ב"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק (538א – ב).

        (3)   לעומת זאת, ניסיון התאבדות כהתאבדות אינם עונים על הרכיב התאונתי שב"תאונת עבודה", משום שאלה הם מסובב ולא סיבה, ואין הם "תאונת העבודה" עצמה, אלא הינם תוצאותיה, ומהווים פועל יוצא ממנה (538ב).

ג.     (1)   תאונה היא – במובן הקלאסי – אירוע פתאומי, שניתן לאתרו בזמן ובמקום. עם זאת, נטו בתי-הדין לעבודה לפרש את המונח "תאונה" בצורה מרחיבה על-מנת להתאימו למציאות המגוונת של פגיעות בעבודה. בהתאם לכך נפסק – על-פי תורת המיקרוטראומה – כי שורה של פגיעות זעירות הקורות לאורך זמן, שכל אחת כשלעצמה היא מעין "תאונה" בזעיר אנפין, ושאינן ניתנות למיקום בנקודה מסוימת על ציר הזמן והמקום, והמצטברות כדי הפגיעה שממנה סובל העובד – יכול שיהוו תאונת עבודה (541ד – 542א).

        (2)   בנוסף לכך נקבע כי גם אירוע הבא על רקע קונסטיטוציונלי הפורץ בקשר לתקרית בעבודה יכול להיחשב ל"תאונה". על העובד להוכיח במקרה כזה "אירוע חריג" בעבודה שגרם להתפרצות המחלה במועד שהתפרצה, על-מנת שניתן יהא לייחס את התפרצותה לעבודה דווקא ולראות בה "תאונת עבודה" (542א – ב).

ד.     (1)   במקרה דנן, אפילו התפתח הדיכאון אצל המשיב 2 על רקע קשייו הכספיים בעסקו – הרי אין לראות באירועים שהובילו לדיכאון בתור רצף של אירועים זעירים מבודדים ומאותרים בזמן, אשר כל אחד מהם הוא תאונה זעירה, כנדרש על-פי תורת המיקרוטראומה. מסקנה זו מתבקשת לאור ההלכה המקובלת בבתי-הדין לעבודה שעל-פיה מתח נפשי ממושך או מתמיד (stress) אינו רצף של אירועים שניתן להגדירם כ"פגיעות זעירות ומצטברות", לפי תורת המיקרוטראומה (544א, 549א – ג).

        (2)   אין לראות בהתראות מס הכנסה בחובות כבדים ובכישלון עסקי בעקבות זאת – שלהם חשופים בעלי עסקים עצמאיים רבים – משום "אירוע חריג" הבא בגדרה של "תאונת עבודה" לפי החוק, וגם אין לראות באלה מערכת של "אירועים חריגים". מסקנה אחרת תוביל להחלת חובת מתן התגמולים בגין תאונות עבודה על קשת רחבה של מצבים שהמחוקק לא התכוון בחוק לכסותם במסגרת זו (549ד – ו).

        (3)   אין מקום שבית-המשפט יקבל את הגישה שעל-פיה ניתן לוותר על רכיב ה"תאונה" בהגדרתה של "תאונת עבודה" ולהסתפק בקשר סיבתי בין הפגיעה לבין העבודה. גישה זו היא אמנם אופציה פרשנית אפשרית אך היא מרחיבה יתר על המידה את מעגל הביטוח הסוציאלי ונוגדת את תכלית החוק (551ו – 552ג).

פסק-דין

השופטת ט' שטרסברג-כהן

זוהי עתירה כנגד בית-הדין הארצי לעבודה, שהכיר בדיכאון ובניסיונות התאבדות בעקבותיו כתוצאה מכישלון עסקו של המשיב עקב חובות מצטברים, כ"תאונת עבודה". השאלה העומדת לדיון ולהכרעה היא, אם יש להכיר בדיכאון שהתפתח לאורך זמן על רקע קשיים כלכליים בניהול עסק וסגירתו, ולווה בניסיונות התאבדות, כ"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן –  החוק).

העובדות

1. המשיב, יליד 1931, ניהל עסק ולטענתו קיבל ממס הכנסה דרישות תשלום מוגזמות החל מ1989-. הוא הגיע עם שלטונות המס להסדר תשלומים וכדי לעמוד בו נטל מן הבנקים הלוואות, שלפירעונן ערב באופן אישי. משלא פרעה החברה שבבעלותו את חובותיה לבנקים, החלו אלה להפעיל עליו לחץ כבד לסגירת יתרות החובה של החברה. במחצית השנייה של 1991 החל המשיב לסבול – לטענתו – מ"דיכאון עמוק ומתמשך" כתוצאה מהלחץ הנפשי הכבד שבו היה נתון מפאת המצוקה שאליה נקלע עסקו. במהלך אותה תקופה ניסה פעמיים לשים קץ לחייו. הניסיונות לא צלחו. בסוף שנת 1991 נסגר עסקו ומאז איננו עובד. לטענתו, שרוי הוא בדיכאון ונזקק לטיפול. בעקבות זאת הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, תביעתו נדחתה על-ידי המוסד ועל-ידי בית-הדין האזורי לעבודה. בית-הדין האזורי קבע, כי מדובר במתח נפשי מתמשך (החל משנת 1989) אשר אינו מהווה רצף של אירועים זעירים מבודדים ומאותרים בזמן, החיוני לעצם התאונה לפי תורת המיקרוטראומה, ועל-כן דחה את התביעה.בית-הדין הארצי

2. הערעור לבית-הדין הארצי התקבל ברוב דעות ובית-הדין (מפי כבוד השופטת א' ברק) קבע, כי מדובר ב"תאונת עבודה". בהנמקתו ציין בית-הדין, כי יש לראות בדרישות שלטונות המס ובאי-היכולת לעמוד בתשלום החובות, אירוע תאונתי, שבעקבותיו סבל המשיב מדיכאון, שתוצאתו הייתה ניסיון התאבדות שכשל. ניסיון ההתאבדות – כמוהו כהתאבדות – ושניהם הם תוצאה של הפגיעה הנפשית. כשם שהתאבדות הבאה לאחר פגיעה פיזית בעבודה הוכרה כ"תאונת עבודה" כשהוכחה "שרשרת סיבתית" בין הפגיעה הפיזית בעבודה לבין ההתאבדות, כך גם התאבדות (או ניסיון התאבדות) הבאה לאחר פגיעה נפשית תוכר כ"תאונת עבודה" אם מתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה הנפשית לבין העבודה. בענייננו כאמור קבע בית-הדין, כי קיים קשר סיבתי משפטי בין אירועים שאירעו למשיב בעבודתו לבין הדיכאון, ניסיון ההתאבדות והטיפול בעקבותיו. התיק הוחזר לבית-הדין האזורי על-מנת שימנה מומחה-יועץ רפואי, שיחווה דעתו בשאלת קיומו של קשר סיבתי רפואי. וכך קבע בית-הדין:

"בענייננו הדיכאון והטיפול בו החל המערער וניסיון ההתאבדות הראשון היו לאחר שנוצרו תנאים של אי יכולת לשלם חובות, לאחר שקודם לכן החלו דרישות לא סבירות של שלטונות המס, אשר הפרו את השלווה ומי המנוחות עליהם התנהל עסקו של המערער. נראה לנו, כי יש לראות בכך אירוע תאונתי, כאשר קיים קשר סיבתי, ובודאי שרשרת סיבתית משפטית בין האירועים הללו לניסיון ההתאבדות ולטיפול לאחר ניסיון ההתאבדות. עולה מכל האמור, שקיים קשר סיבתי משפטי בין העבודה ופרוץ הדיכאון. עולה מהאמור גם, ששיא השפל היה ביולי 1991, כשהמערער חשש שלא יוכל לעמוד בתשלומים לעובדים וספקים, כך שבאוגוסט 1991 פרץ הדיכאון, הוא ניסה להתאבד והחל בטיפול פסיכיאטרי.

ניסיון ההתאבדות נבע, אם כן, ממצב נפשי שנבע מנסיבות בעבודה. הוא פרץ בחודש בו היה המצב קשה ביותר, לא הייתה למערער אפשרות לשלם משכורות ותשלומים לספקים.

אנו מכירים בפגיעה כתאונת עבודה. מומחה יועץ רפואי יחווה את דעתו לגבי הקשר הסיבתי הרפואי" (ההדגשות שלי – ט' ש' כ').

כנגד פסק-דינו של בית-הדין הארצי באה עתירתו של המוסד לביטוח לאומי לפנינו.

טענות הצדדים

3. העותר טוען, כי בית-הדין טעה טעות משפטית כאשר פסק במקרה שלפנינו שעניינו פגיעה נפשית, תוך הסתמכות על פסיקה שדנה בסוגיית ההתאבדות. לטענתו, מקרי ההתאבדות שנדונו בפסיקה, באו בעקבות אירוע "תאונה", שלא היה שנוי במחלוקת, ולפיכך אם התקיים קשר סיבתי בין ה"תאונה" לבין העבודה, הוכרו אותם מקרים כ"תאונת עבודה". בענייננו, מדובר במתח נפשי מתמשך שלא נוצר כתוצאה מאירוע פתאומי ובלתי צפוי, ואף אינו בבחינת פגיעות זעירות לפי תורת המיקרוטראומה, ועל-כן אינו בבחינת "תאונה", שהינה תנאי להכרה בנפגע כמי שנפגע ב"תאונת עבודה". העותר מדגיש, כי בית-הדין הארצי בפסיקתו, עד לפסק-הדין נושא עתירה זו, לא ייתר את דרישת אירועה של "תאונה" ופסק כי אין די בקשר סיבתי בין הפגיעה לבין העבודה לצורך הכרה בפגיעה כ"תאונת עבודה".

המשיב אינו טוען, כי קרתה לו "תאונה" במובן הקלאסי (אירוע פתאומי ובלתי צפוי), אלא שלטענתו, יש להכיר בנזקו הנפשי כנזק שנגרם ב"תאונת עבודה" לפי תורת המיקרוטראומה. לשיטתו, דרישותיהן המופרזות של רשויות המס, לחצי הבנקים שבאו בעקבות ההלוואות שלקח לכיסוי החוב למס הכנסה, שעבוד ביתו, שבירת תכניות חיסכון וקופות גמל לשם תשלום החובות לבנקים וההתמוטטות הפיננסית של העסק, הם בגדר אירועים זעירים (מיקרוטראומות) שצירופם זה לזה מקנה להם את האופי התאונתי, ובהיותם קשורים לעבודה, יש לראות בהם "תאונת עבודה".

ראוי לציין, כי המשיב איננו טוען שאין צורך באירועה של "תאונה", בין כאירוע חד-פעמי ובין כרצף של פגיעות זעירות, ואינו טוען כי די בכך שקיים נזק נפשי וקשר סיבתי בינו לבין העבודה על-מנת לראות בו נפגע ב"תאונת עבודה". אף-על-פי-כן נראה, כי ראוי לדון גם בשאלה, אם יש מקום להסתפק בקיומו של נזק נפשי ובקיומו של קשר סיבתי בינו לבין העבודה ללא צורך ב"תאונה", כדי לקבוע שלפנינו "תאונת עבודה".

התערבות בג"ץ

4. נושא ההכרה בנזק נפשי גרידא כ"תאונת עבודה" לא עמד עד כה לדיון בבית-משפט זה, ונראה כי יש בו חידוש לעומת פסיקתו של בית-הדין לעבודה עצמו. על-פי פסיקת בית-משפט זה, בית-המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בפסק-דין של בית-הדין לעבודה, אלא אם יוברר לו כי נעשתה טעות משפטית מהותית אשר הצדק דורש את תיקונה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה [1], בעמ' 693; בג"ץ 239/83 מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה [2], בעמ' 220). ההכרעה בנושא שלפנינו אינה פשוטה, ובלשונו של הנשיא ברק, מדובר בענייננו ב"מקרה קשה", שבו "על בית המשפט הגבוה לצדק לשקול את היתרונות של התערבותו כנגד חסרונותיה" (א' ברק "בית המשפט הגבוה לצדק ובית הדין לעבודה – הארה מנקודת מבטה של תורת המשפט" [38], בעמ' 118-115). נושא העתירה שלפנינו הינו בעל חשיבות רבה מן הבחינה העקרונית והציבורית. חשיבותו מתפרסת אל מעבר למקרה הפרטני העומד בפנינו ויכולה להיות לו השלכה על קשת רחבה של מקרים הבאים בתחומיו. על-כן בענייננו, הצדק מחייב את בדיקת הילכתו של בית-הדין הארצי לעבודה על-ידי בית-משפט זה.

המסגרת הנורמטיבית

5. החוק קבע שתי קטגוריות של נפגעי עבודה, הזכאים בתגמולים לפי החוק: אלה הנפגעים ב"תאונת עבודה" (או התלויים בהם) ואלה הסובלים מ"מחלת מקצוע". "מחלת מקצוע" היא מחלה שנקבעה ככזו בתקנות שהותקנו לפי סעיף 85 לחוק, הכוללות רשימה סגורה של מחלות מקצוע, שאליה מיתוספות על-פי דין מעת לעת מחלות נוספות. מחלת הדיכאון (או כל מחלת נפש אחרת) איננה מופיעה ברשימה האמורה ולא נטען כי עניין לנו ב"מחלת מקצוע". לפיכך, השאלה היא אם הדיכאון וניסיונות ההתאבדות בעקבותיו, נגרמו ב"תאונת עבודה". "תאונת עבודה" מוגדרת בסעיף 79 לחוק, כך:

"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו" (ההדגשות שלי – ט' ש' כ').

מקריאת הסעיף מזדקר לעין, כי החוק דורש התרחשותה של "תאונה" ולכאורה לא די בכך שנגרם לעובד נזק תוך עבודתו ובעקבותיה, על-מנת שיבוא בגדרה של "תאונת עבודה" כהגדרה בחוק. על-מנת לבוא בכלל ההגדרה, צריכים להתקיים שני אלה: אירועהּ של תאונה וקשר סיבתי בין העבודה לתאונה. בטרם יחול על העניין כלל הסיבתיות, יש צורך להוכיח כי ב"תאונה" מדובר. משהוכח שכך הוא, יש לבדוק קיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין התאונה לעבודה. בכלל הסיבתיות עוסק סעיף 83 לחוק הקובע:

"תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים" (ההדגשה שלי – ט' ש' כ').

הוראה זו מקימה חזקת סיבתיות, שעל-פיה, אם אירעה תאונה "תוך כדי" עבודה, רואים אותה כתאונה שאירעה "עקב" העבודה והנטל על המוסד להוכיח כי התאונה לא נגרמה עקב העבודה. ואולם, אם מדובר בתאונה שאינה תוצאה של גורמים הנראים לעין – כפי שהדבר בענייננו – אזי, אם הוכח על-ידי המוסד שהשפעת העבודה על אירוע התאונה הייתה פחותה הרבה מהשפעתם של גורמים אחרים, לא יראו אותה כ"תאונת עבודה".

פגיעה נפשית

6. ההיסטוריה השיפוטית מאופיינת ביחס חשדני לפיצוי בגין נזק נפשי, במיוחד במקרים שבהם עומד הוא בפני עצמו ואיננו מתלווה לנזק פיזי בר-פיצוי כשלעצמו. מקורו של היחס החשדני לנזק הנפשי נעוץ בחשש מהצפת בתי-המשפט בתביעות סרק עקב התחזות; בחשש מפני הטלת נטל כבד על הציבור שעליו יהיה לעמוד בחובת תשלום תגמולים לנפגעים אלה שמעגלם רחב; בקושי שבאבחון הנזק הנפשי, שאינו מתבטא בסימפטומים פיזיים ומתבסס – במידה רבה – על מידע שמוסר המטופל; בקושי שבחקר האטיולוגיה של המחלה ובספקנות שרווחה בעבר לגבי הרפואה הפסיכיאטרית, ספקנות שמקומה לא יכירנה עוד. תחילתה של ההכרה בפגיעה נפשית כ"תאונת עבודה" הייתה על-ידי ההכרה בפגיעה נפשית הנלווית לפגיעה פיזית בעבודה. פגיעה כזו הוכרה מימים ימימה כ"תאונת עבודה" (דב"ע מז/158-0 כהן – המוסד לביטוח לאומי [8]; דב"ע מו/146-0 אליעזר – המוסד לביטוח לאומי [9]. גישה שלפיה יש ליתן פיצוי בגין נזק נפשי במקרים שבהם התלווה הנזק הנפשי לנזק פיזי דווקא, ניכרת גם כיום בחלק ממדינות ארצות-הברית. ראו גםA. Larson The Law of Workmen’s Compensation (vol. I),
   at p. 7-177, sec. 42.20 (להלן – לרסון [40])).

בענייננו, מקובלת עליי עמדתו של בית-הדין לעבודה, שלפיה מתח נפשי שמביא לדיכאון שמביא לניסיון התאבדות (או להתאבדות) יכול להיות רכיב ב"תאונת עבודה", ובלבד שקרתה "תאונת עבודה". כיום מוכר בתחומי משפט שונים הנזק הנפשי כשלעצמו כנזק בר-פיצוי, ובלבד שמתקיימים הרכיבים האחרים המקימים עילת תביעה. פגיעה נפשית ללא פגיעה גופנית, כמוה כפגיעה גופנית או כפגיעה נפשית בעקבות פגיעה גופנית. מכאן, שכאשר לפנינו "תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק, די בנזק נפשי כדי שהעובד הסובל מנזק זה ייחשב כנפגע עבודה ובלבד שנתקיימו יתר הדרישות שבחוק. כיוון שכך, אף ללא ניסיון ההתאבדות, אין מניעה להכיר בדיכאון כ"תאונת עבודה", ובלבד שהנזק הנפשי מקורו ב"תאונת עבודה" כמשמעותה בחוק. ניסיון התאבדות כהתאבדות אינם עונים על הרכיב התאונתי שב"תאונת עבודה", משום שאלה הם מסובב ולא סיבה, ואין הם "תאונת העבודה" עצמה, אלא הינם תוצאותיה, המהווים פועל יוצא ממנה. כך גם במקרים של התקף לב ואין אני רואה להבחין בין עובד שקיבל התקף לב שאותו הוא מייחס ל"תאונת עבודה" לבין עובד הסובל מדיכאון המיוחס ל"תאונת עבודה". השאלה המתעוררת אפוא היא, אם אכן מתקיים בענייננו התנאי של אירוע "תאונת עבודה" כפי שפסק בית-הדין. נראה לי שלא כך הוא, ואנסה בהמשך להבהיר עמדתי. תחילה תובהר משמעותה של "תאונה". בהמשך תיבחן השאלה אם יש לראות את ענייננו כ"תאונה" במסגרת תורת המיקרוטראומה; בהמשך תיבחן השאלה אם יש לראות את ענייננו כעומד במבחן ה"אירוע חריג" שהביא לפרוץ הדיכאון ובסופה של דרך תיבחן השאלה אם די בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק הנפשי לבין העבודה, ללא "תאונה", ללא מיקרוטראומה וללא "אירוע חריג", כדי לראות בתאונה "תאונת עבודה".

תאונה

7. למונח "תאונה" כשלעצמו, אין הגדרה בחוק. הגדרת "תאונת עבודה" בסעיף 79 לחוק היא טאוטולוגית. המגדיר הוא המוגדר. החוק מגדיר את צמד המילים "תאונת עבודה" בקובעו, כי "'תאונת עבודה' – תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו" (ההדגשות שלי – ט' ש' כ'). בהיעדר הגדרה של המונח "תאונה" בחוק, מוטלת עלינו המלאכה לפרשו ולמלאו בתוכן, לאור תכליתו של החוק ובמסגרת כללי הפרשנות המקובלים עלינו.

חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] הוא חוק סוציאלי. על התאמת פירושו של המונח "תאונה" להגשמת יעדיו הסוציאליים של החוק, עמד בית-משפט זה בבג"ץ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה (להלן –  בג"ץ לוסקי [3]), בעמ' 751:

"…החוק שבו אנו עוסקים הינו בעל יעדים סוציאליים מובהקים. כאשר אנו נזקקים למונחים שונים המצויים בו, הקשורים במתן פיצוי לעובדים שנפגעו או לתלויים בהם, עלינו לפרשם בפרשנות תכליתית, לאורם של יעדים סוציאליים אלה.

החוק מטיל חובת ביטוח על כלל העובדים במשק, במטרה לפרוש 'רשת' של ביטחון כלכלי מינימאלי, למקרה שבו העובד או התלויים בו יהיו נזקקים לכך. עקב זאת חלה חובת הביטוח על כלל העובדים כאמור, ללא הבחנה בין בעלי סיכון רפואי גבוה לנמוך, בין מבוגרים לצעירים, וכן ללא קשר למצבם  המשפחתי או הכלכלי.

תשלום דמי הביטוח נכפה על כלל העובדים כאמור, מטעמים פאטרנאליסטיים, וכן מתוך מגמה לעודד יציאה לעבודה על-אף הסיכונים הכרוכים בכך. ראוי כי שיקולים אלה יובאו בחשבון אף הם בפרשנות החוק" (ההדגשה שלי – ט' ש' כ').

גם הגישה האמריקנית מדגישה את אופיו הסוציאלי של החוק ויש הגורסים כי ראוי לפרשו באופן ליברלי לטובת העובד-הנפגע. אלא שגם כאשר מדובר בחוק סוציאלי, עלינו לנקוט פרשנות תכליתית ולעמוד על טיבו ועל יעדיו של החוק בהתאם לתכליתו. אין בעובדה שבחוק סוציאלי עסקינן, כדי לחייב פרשנות הפורשת כנפי החוק על ציבור נפגעים גדול ככל שניתן. עלינו למצוא את הזכאות לפי החוק בתוך החוק פנימה. עמד על כך בית-המשפט, מפי הנשיא ברק בע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ [4], בעמ' 858, שעה שנדרש לפרש את המונח "שימוש" ברכב מנועי, כרכיב של הגדרת "תאונת דרכים", לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975:

"…גם לחוק סוציאלי או לחוק 'בעל גוון סוציאלי'… יש גבולות. זאת ועוד: לשם פתרון השאלה הפרשנית, העוסקת במיקום הגבול בין 'שימוש' לבין מה שאינו 'שימוש', אין כל סיוע פרשני בגישה, לפיה מטרת החוק הייתה 'מתן פיצוי לכל נפגע'… שכן 'גם אם המגמה הלכאורית של חוק הפיצויים היא להבטיח פיצוי לכל נפגע, עדיין עלינו למצוא את החבות בגוף החוק…" (וראה גם רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ [5], בעמ' 548; ההדגשות שלי – ט' ש' כ').

          מהי אפוא הפרשנות שניתנה לתיבות "תאונת עבודה"?

8. כבר בראשית דרכו, עמד בית-הדין לעבודה על פרשנותו של המונח "תאונה" בחוק, בקובעו כי תאונה היא אירוע פתאומי, שניתן לאתרו בזמן ובמקום:

"לא רק בפסיקה, אלא גם בספרות המשפטית, רואים את גורם הפתאומיות, להבדיל מגורמים אחרים, כגורם מועיל ומצוי בכל המקרים שבהם הכירו באירוע כ'תאונת עבודה'.

נאמר על גורם זה כי הוא 'חיוני ויסודי' לקיומה של 'תאונה'. את ה'פתאומיות' עצמה מגדירים כאירוע שאפשר לאתרו בזמן, הווה אומר לקבוע בדיוק מתי אירע ובשטח, הווה אומר, לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע…" (דב"ע לא/5-0 ושדי – המוסד לביטוח לאומי (להלן –  פסק-דין ושדי [10]), בעמ' 205).

(להגדרה דומה ראו גם דב"ע לה/60-0 יצחקי – המוסד לביטוח לאומי [11]; דב"ע שם/96-0 המוסד לביטוח לאומי – וייל (להלן –  פסק-דין וייל [12]); י' גלעד, ע' סבר "אוטם שריר הלב כתאונת  עבודה" [39]).

יסוד הפתאומיות כמרכיב העיקרי של המונח "תאונה" הודגש בפסק-הדין האנגלי משכבר הימים שליחו לא נס עד עצם היום הזה בעניין Fenton v. Thorley & Co., Limited (1903) [35], ומקובל לציין אותו שם כבסיס לדיון בפירוש המונח "תאונה". שם נקבע, בעמ' 448, כי "תאונה" היא: “an unlooked-for mishap or an untoward event which is not expected or designed”.

יסוד הפתאומיות הודגש גם בבג"ץ לוסקי [3]:

"תאונה מעצם טיבה הינה בלתי צפויה, בלתי מכוונת ופתאומית" (שם, בעמ' 752-751; ההדגשה שלי – ט' ש' כ').

9. "תאונת עבודה" במובנה הקלאסי, משמעותה, אירוע פתאומי וחד-פעמי הנראה לעין. באירוע כזה, הסיבה לתאונה היא בלתי צפויה וניתן לתחמה בזמן ובמקום. כאשר קורית ה"תאונה" תוך כדי העבודה, קם הקשר בין הפגיעה לבין העבודה (בכפוף לחזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק ולאפשרות סתירתה). לא בכל פגיעה בעבודה ניתן לאתר אירוע פתאומי ונזק בעקבותיו. פגיעות רבות בעבודה אינן מאופיינות בקווים ברורים של פתאומיות התרחשותו של האירוע הגורם לנזק, או פתאומיותו של קרות הנזק עצמו, ולא ניתן לזהות בבירור את הגורם לנזק ואת מיקומו בנקודה מסוימת, על ציר הזמן והמקום. כמו כן, לעתים ניתן לאתר אירוע פתאומי, אך כיוון שהוא בא על רקע קונסטיטוציונלי, הקשר הסיבתי בינו לבין העבודה אינו ברור וקיימת אפשרות שהנזק אירע ללא קשר לעבודה (כגון: אוטם שריר הלב). מצבים אלה דרשו התייחסות מיוחדת לאלה שהאינטואיציה המשפטית וחוש הצדק מצדיקים הכללתם בין נפגעי התאונה, גם אם לא נפגעו באירוע פתאומי בלתי צפוי, או שקיים קושי לזהות קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה לבין העבודה.
10. בית-הדין לעבודה, שהיה ער לבעייתיות זו, נטה לפרש את המונח "תאונה" בצורה המרחיבה את תחום פריסתו על-מנת להתאימו למציאות המגוונת של פגיעות בעבודה. על-פי פסיקתו, מתרחשת "תאונה" באחד משלושה מצבים: האחד, אירוע עובדתי פיזי המתרחש בעבודה בפתאומיות ובנקודת זמן ברורה וגורר עמו תוצאה מיידית ונראית לעין. בגדרו של אירוע כזה באים המקרים הקלאסיים של חבלה פיזית הנגרמת עקב אירוע לא שיגרתי (כגון: החלקה, כווייה, התפוצצות וכיו"ב). כאן מצויים אנו על קרקע יציבה ובטוחה של 'תאונת עבודה' במובנה הקלאסי; השני, שורה של פגיעות זעירות הקורות לאורך זמן, שכל אחת כשלעצמה היא מעין "תאונה" בזעיר אנפין, שאינן ניתנות למיקום בנקודה מסוימת על ציר הזמן והמקום וכמוהן כטיפות מים החוצבות בסלע, המצטברות כדי הפגיעה שממנה סובל העובד. זוהי תורת המיקרוטראומה; השלישי, אירוע הבא על רקע קונסטיטוציונלי הפורץ בעניין תקרית בעבודה. על העובד להוכיח "אירוע חריג" בעבודה שגרם להתפרצות המחלה במועד שהתפרצה, על-מנת שניתן יהא לייחס את התפרצותה לעבודה דווקא ולראות בה "תאונת עבודה".

דומה, כי אין חולק, שבענייננו הדיכאון על רקע הקשיים הפיננסיים אינו נופל בגדר "תאונת העבודה" הקלאסית. על-כן, נותר לבחון אם ניתן לראות בו "תאונת עבודה" במסגרת תורת ה"מיקרוטראומה" או במסגרת פריצת מחלה קונסטיטוציונלית עקב "אירוע חריג" בעבודה. לשם כך נסקור בקצרה כל אחת משתי קטגוריות אלה, כפי שעוצבה בפסיקת בתי-הדין לעבודה.

תורת המיקרוטראומה

11. על-פי תורת המיקרוטראומה, לא רק נזק שאירע כתוצאה מתאונה אחת ייחשב כ"תאונה", אלא גם נזק שאירע כתוצאה מהצטברותן של פגיעות זעירות אחדות שגרמו כולן יחד לנזק הסופי. מקורה של תורה זו הוא בפסק-הדין האנגלי בעניין Selvage v. Charles Burrell & Sons, LD. (1920) [36]. באותו מקרה, הפכה עובדת לנכה עקב הרעלה שנגרמה לאחר שאצבעות ידיה נשרטו תדיר בעבודתה ונוצרו בהן פצעים מוגלתיים, ומהם חדרה המוגלה והתפזרה בכל הגוף. נקבע, כי אף שלא ניתן לייחס את הנזק לשריטה מסוימת, ניתן לייחסו להצטברותן של השריטות, שכל אחת מהן בפני עצמה מהווה פגיעה זעירה.

בית-הדין לעבודה אימץ תורה זו, וציין כי היא באה למלא חלל ריק שהותיר המחוקק, כאשר לא כלל ברשימת "מחלות המקצוע", מחלות שונות שהתפתחו לאורך זמן עקב תנאי העבודה. באחד מפסקי-הדין הראשונים בעניין זה נאמר:

"…תורת ה'פגיעות המצטברות' או כפי שיש ומכנים אותן, 'הפגיעות הזעירות', micro-trauma, באה בעיקר, כדי לאפשר לבתי-המשפט לקדם את מטרת החוק באותם מקרים שהמחוקק או מחוקק המשנה לא מיצה, או לא מיצה בעיתו את הנדרש בהקשר להכרזה על מחלה כ'מחלת מקצוע', ולא במקום מבחן ה'פתאומיות'" (פסק-דין ושדי [10], בעמ' 206).

(להתפתחות תורת המיקרוטראומה ואימוצה בדין הישראלי ראו ש' קובובי רמ"ח ושס"ה – סוגיות בתאונות עבודה (להלן –  קובובי [37]), בעמ' 89-103 ופסק-דין וייל [12]).

עם זאת, אין בכוחה של תורה זו להביא לכך, שכל מחלה שנגרמה בשל העבודה אך אינה מנויה ברשימת "מחלות המקצוע", תוכל לזכות את העובד בהכרה כנפגע "תאונת עבודה". בית-הדין לעבודה הביע לא אחת עמדתו, כי כוחה של התורה מוגבל על-ידי המונח "תאונה" באשר היא נולדה וחיה בתחומי התפרסותו של מונח זה ו"…אין לרוקן מתכנו את הדיבור 'תאונה' אשר לו הזדקק המחוקק, אלא למלאותו תוכן, כמתיישב עם שינוי זמנים וגישות לנושא" (פסק-דין ושדי [10], בעמ' 204). מכאן באה הדרישה, שכל פגיעה זעירה תעמוד – כשלעצמה – במבחן מאפייניה של "תאונה" (פתאומיות ומסוימות).

"הכלל העולה מהפסיקה הוא, שתורת הפגיעות הזעירות-המצטברות היא, שאין באותה הלכה לסלק את המחסום כך, שכל מחלה תוכל להגיע למצב של פגיעה בעבודה, אלא רק להרימו כך, שלפגיעה בעבודה יוכל להגיע אירוע תאונתי שיש בו פגיעה זעירה ביותר, שכשלעצמה אין בה פגיעה ממש, אך במצטבר באה הפגיעה" (דב"ע לה/61-0 המוסד לביטוח לאומי – לוי (להלן – פסק-דין לוי [13], בעמ' 351). ראו גם: דב"ע מו/64-0 מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי [14] ודב"ע מח/77-0 מזרחי – המוסד לביטוח לאומי [15]).

13. בהלכות שיצאו מלפני בית-הדין לעבודה נמתח קו מפריד בין מיקרוטראומה, שבאה בגדרה של "תאונה" לבין "תהליך תחלואתי", שאינו מזכה בתגמולים אלא במסגרת "מחלה" ככל שהיא מופיעה ברשימת "מחלות המקצוע". תהליך תחלואתי הוא תהליך שגרם להרעה הולכת ונמשכת במצב הבריאות, כאשר אין אפשרות מעשית לאתר באופן סביר אירוע או אירועים בעבודה ולהוכיח פועלם של אירועים מבודדים רצופים אלה על מצב בריאותו של האדם. לעומת זאת, פגיעות זעירות ניתנות לאיתור ולהבחנה אף שאין צורך לציין את המקום והזמן של כל פגיעה ופגיעה זעירה בנפרד ואין הכרח שהפגיעות הזעירות תהיינה זהות או שתתרחשנה בתדירות קבועה וסדירה. אין נדרשת הוכחה שכל תאונה זעירה בפני עצמה גרמה לנזק קטן (דב"ע תשן/232-0 המוסד לביטוח לאומי – רבוס [16]; קובובי [37], בעמ' 70).
14. בית-הדין לעבודה בפסיקתו הציב תנאים מספר לצורך הוכחתה של מיקרוטראומה על-מנת שזו תבוא בגדרה של "תאונת עבודה": ראשית, על התובע להוכיח כי מדובר בפגיעות אחדות שכל אחת מהן היא "תאונה" במובנה הרגיל של המילה. דהיינו, יש להוכיח קיומם של אירועים פתאומיים על פני רצף זמן, הניתנים – באופן רעיוני עקרוני – לזיהוי ולבידוד. שנית, יש להוכיח – באמצעות חוות-דעת רפואית – שטיבה של הפגיעה מעיד על שרשרת של פגיעות זעירות שנתנו אותותיהן בעובד. שלישית, יש להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין העבודה (פסק-דין לוי [13]).

יישומם של תנאים אלה בעניין מתח נפשי מתמשך, הוביל את בית-הדין לעבודה לפסוק באופן עקבי – עד לפסק-הדין נושא עתירה זו – כי "מתח נפשי ממושך או מתמיד (stress), אינו רצף של אירועים שניתן להגדירם כפגיעות זעירות ומצטברות", לפי תורת המיקרוטראומה (דב"ע מז/98-0 אוחנה – המוסד לביטוח לאומי (להלן – פסק-דין אוחנה [17]), בעמ' 416). להתבטאות דומה ראו גם: דב"ע נו/260-0 מלכה – המוסד לביטוח לאומי [18]: "…אכן ההלכה היא, כי מתח מתמשך אינו מהווה פגיעה מסוג מיקרוטראומה. המיקרוטראומה הפסיכיאטרית לא הוכרה בפסיקה" (בעמ' 628) וכן דב"ע מט/97-0 המוסד לביטוח לאומי – מלאך [19]. משכך, נתבקשה הגישה, שלפיה לצורך הכרה בנזק נפשי שנגרם ב"תאונת עבודה", נדרשת הוכחת "אירוע חריג" או "מאמץ מיוחד" (דב"ע נא/191-0 המוסד לביטוח לאומי – נחתום (להלן – פסק-דין נחתום [20]). עתירה לבג"ץ שהוגשה על החלטה זו, נדחתה).

"אירוע חריג"

15. מה גורלו של עובד שאירע לו אירוע חולני פתאומי על רקע מחלה קונסטיטוציונלית? כיצד יכול הדבר להתקשר בקשר סיבתי לעבודה? המקרים הבולטים בעניין זה הם מקרי אוטם שריר הלב.

בתביעות בגין אוטם שריר הלב, פותח ויושם על-ידי בית-הדין מבחן "המאמץ המיוחד" או "האירוע החריג". על-פי מבחן זה, ייחשב האוטם כנזק שנגרם ב"תאונת עבודה", אם ניתן יהיה לקשור את היווצרותו לעבודה, על-ידי הוכחת "מאמץ מיוחד" או "אירוע חריג" בעבודה. "כל הנדרש מן העובד, על-פי מבחן זה, הוא להביא 'ראשית ראיה' לכך שאירע בעבודה אירוע שניתן לראותו ככזה הכרוך במאמץ מיוחד, נפשי או גופני, והיה עלול לגרום לבוא האוטם או להחישו, הווי אומר: 'אירוע חריג' ביחס לנהוג ולרגיל באותו מקום עבודה, המסביר את בוא האוטם במועד זה ולא באחר… קנה המידה לבחינת אותו מאמץ הינו סובייקטיבי. כלומר, השפעתו של המאמץ הנבחן נשקלת לא ביחס למאן דהוא, אלא ביחס לנפגע עצמו, לפי מצבו בעת קרות האירוע…" (בג"ץ לוסקי [3], בעמ' 760-759. וראו גם: דב"ע מו/139-0 יצחק – המוסד לביטוח לאומי (להלן – פרשת יצחק [21]), בעמ' 331; דב"ע לא/17-0 המוסד לביטוח לאומי – הרשקוביץ [22], בעמ' 180; בג"ץ 1063/91 פפו נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' [6], בעמ' 270-271).

"אירוע חריג" משווה לפגיעה את אופייה התאונתי ומשמש ליצירת קשר בין הנזק לבין העבודה. העובדה שהאוטם בא על רקע קונסטיטוציונלי והעובדה שהוא עלול היה להתרחש בזמן כלשהו בעתיד ללא קשר לעבודה, איננה גורעת מן האופי התאונתי של התרחשותו בפועל במועד מסוים, אם אירע עקב "מאמץ מיוחד" או "אירוע חריג" בעבודה.

דרישת ה"אירוע החריג" ממלאת תפקיד כפול. ראשית, תפקיד ראייתי: כיוון שהפגיעה נוצרת על רקע קונסטיטוציונלי והקשר הסיבתי בינה לבין העבודה אינו ברור, ה"אירוע החריג" מקל על הוכחת הקשר הסיבתי. שנית, תפקיד מהותי: באמצעות ה"אירוע החריג" מתמלאת דרישת ה"תאונה" שבחוק, שהינה תנאי לזכאות בתגמולים. עמד על כך השופט מצא בבג"ץ 1619/91 פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי (להלן – פסק-דין פרץ [7]), בעמ' 393:

"כיצד יוכיח העובד התובע, שאוטם שריר הלב, שפקד אותו תוך כדי עבודתו, הינו בגדר תאונה? הלוא מדובר בהתרחשות שאין לה גורמים חיצוניים גלויים לעין. הוכחת סיבותיה של התרחשות כזאת איננה משימה קלה, ואולי היא אף בלתי אפשרית. להקלת נטל זה כיוונה פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה [בפרשת יצחק [21] – ט' ש' כ']… בקביעתו של מבחן 'האירוע החריג'. כל הנדרש מן העובד, על-פי מבחן זה, הוא להביא ראשית ראיה להתרחשות בעבודה, שלפי מהותה עלולה הייתה לגרום להתקף או להחישו. …

…הוכחתו של אירוע חריג בעבודה מיועדת להראות, כי התקף של אוטם, שבנסיבות אחרות היה בגדר חולי גרידא, היה במקרה נושא הדיון, לכאורה, בגדר תאונה".

16. יישומו של מבחן זה בפסיקה הוביל את בית-הדין לעבודה לראות "אירוע חריג" במצבים הבאים: ויכוח עם פקח עירוני שרשם לנפגע דוח בגין מפגע תברואתי (דב"ע תשן/33-0 ברבר – המוסד לביטוח לאומי [23]); צעקות, קללות ויריקות מצד נוסע כלפי נהג אוטובוס (דב"ע מח/61-0 המוסד לביטוח לאומי – ניב [24]); התרגזות מורה על תלמידיו בשל תוצאות בחינת מגן שערך להם (דב"ע תשן/179-0 זיו – המוסד לביטוח לאומי [25]), ולא להכיר באירועים הבאים כחריגים: תביעת לקוח כנגד עורך-דין להחזרת שכר טרחת עורך-דין (דב"ע מח/106-0 יפה – המוסד לביטוח לאומי [26]); צירוף של שניים: האחד, ויכוח עם עובד הנתון לפיקוח על-ידי הנפגע, והשני, נסיעה בתנאי חום כבד (פסק-דין פרץ [7]); התרגזותו של נפגע המשמש כמבקר מוסיקה בעקבות קיצוץ של מאמר ביקורת שכתב (דב"ע תשן/42-0 מישורי – המוסד לביטוח לאומי [27]); שופט שנאלץ להפסיק חקירתו הנגדית של עד על-ידי עורך-דין מאחר שזה לא שעה לאזהרות מספר של השופט (דב"ע מח/210-0 שלו – המוסד לביטוח לאומי [28]).

באשר למתח נפשי מתמשך, פסק בית-הדין לעבודה, כי מתח נפשי מתמשך – כשלעצמו – איננו יכול להיות "אירוע חריג" המספק את תנאי הפתאומיות, ולפיכך הנזק הנפשי שבא בעקבות מתח נפשי ממושך ללא "אירוע חריג" בעבודה, אינו בגדר "תאונת עבודה" (פסק-דין נחתום [20], בעמ' 100, ופסק-דין אוחנה [17], בעמ' 416). נזק נפשי ששימש כמחולל להתאבדותו של העובד הוכר כ"תאונת עבודה", רק כאשר קדמו לו "אירועים חריגים" (דב"ע נג/44-0 המוסד לביטוח לאומי – טישלר [29]).

לא למותר לציין, כי במסגרת פסיקתו הענפה של בית-הדין לעבודה, נעשה ניסיון לאמץ את מבחן הסיכון בעקבות משנתו של המלומד לרסון. על-פי מבחן זה נעשתה הבחנה בין "סיכון ניטרלי" – סיכון שבגורמים חיצוניים לאישיות הנפגע – לבין "סיכון אישי" – סיכון הטבוע בעצם אישיותו של הנפגע, כגון מחלה או מום. במקרה שבו קיים "סיכון אישי", הפגיעה תוכר כ"תאונת עבודה" רק אם תרומת העבודה לובשת צורה של מאמץ גדול מהמאמץ שבעבודה הרגילה או שבחיים מחוץ לעבודה, ובמקרה שבו אין "סיכון אישי", כל מאמץ בעבודה הקשור סיבתית רפואית לפגיעה, דיו לענות על המבחן המשפטי של סיבתיות. לבד מכך שמבחן זה מסתפק בסיכון בעבודה במקום "תאונה" ומייתר על-ידי כך את דרישת ה"תאונה", הרי שגלומים בו קשיים רבים נוספים ויישומו יצר בעיות קשות לפתרון. מבחן הסיכון אינו מבטל את הצורך ב"אירוע חריג", שהרי במקרים של "סיכון אישי" (מחלה קונסטיטוציונלית) יידרש ממילא "אירוע חריג", ואילו במקרים של "סיכון ניטרלי" שאין בו "סיכון אישי", על-פי רוב הפגיעה תהיה תוצאה של "תאונת עבודה". מטעם זה ומטעמים של קשיים אחרים שלא כאן המקום לפרטם (סקירה בנושא זה ראו: קובובי [37], בעמ' 37-47), בית-הדין לעבודה נטש – ובצדק – מבחן זה וחזר ואימץ את מבחן ה"מאמץ המיוחד", או ה"אירוע החריג". מבחן זה מקובל עד עצם היום הזה ולא שונה בפסק-הדין נושא העתירה שלפנינו.

17. שאלה מעניינת בעניין זה היא, אם ניתן לראות ברצף של אירועים חריגים אחדים שבהצטרפם זה לזה גרמו לנזק הסופי, מענה לדרישת ה"אירוע החריג". ניתן לטעון, כי כשם שבית-הדין לעבודה היה מוכן להרחיב את פרשנות רכיב ה"תאונה" ולכלול בתוכו גם רצף של פגיעות זעירות הקורות לאורך זמן ומצטברות כדי הפגיעה שממנה סובל העובד (תורת המיקרוטראומה), כך גם ניתן לראות בהצטברות של "אירועים חריגים" אחדים הקורים לאורך זמן, "אירוע חריג" העונה על דרישת ה"תאונה". לבד מכך שבתי-הדין לעבודה ובית-משפט זה לא ראו בעבר הצטברות של "אירועים חריגים" כ"אירוע חריג" ובענייננו לא נטען הדבר על-ידי הצדדים ולא נקבע על-ידי בית-הדין, מעוררת הרחבה כזו קושי רב הן במישור העיוני והן במישור המעשי. עצם התרחשותם של כמה אירועים בעבודה לאורך זמן, מכרסמת בחריגותם ומלמדת שאירועים כאלה הם חלק מתנאיה הרגילים של העבודה. זאת ועוד, אירועים מסוימים אינם "אירוע חריג" כאשר הם אירוע בודד ואינם הופכים ל"אירועים חריגים" בהצטרפם יחד. נראה, כי התראות מס הכנסה וחובות לבנקים הכרוכים באי-יכולת פירעון, אינם מסוג האירועים הבאים בגדרם של "אירוע חריג" או "אירועים חריגים" (על כך להלן בסעיף 23).

סיכום ביניים

18. ניתן לסכם ולומר, כי בית-הדין לעבודה, בפסיקתו בעבר, יצר קטגוריות אחדות לשם הכרה בפגיעות שונות בעבודה כתאונות עבודה, אך הקפיד לשמור על דרישת ה"תאונה" שמציב החוק. בבסיסה של תורת המיקרוטראומה, כמו גם בבסיסו של מבחן "האירוע החריג", עומדת התפיסה, כי אין לייתר את דרישת ה"תאונה" לצורך הכרה בפגיעה בעבודה, כ"תאונת עבודה" המזכה בתגמולים. על-פי תורת המיקרוטראומה מתמלאת דרישת ה"תאונה" על-ידי אותו רצף של תאונות זעירות, ואילו כשמדובר במחלה קונסטיטוציונלית, מתמלאת דרישה זו על-ידי קיומו של "אירוע חריג" שקדם לפרוץ המחלה. בית-הדין לעבודה פסק, כי דרישת ה"תאונה" אינה מתמלאת כאשר מדובר במתח נפשי מתמשך.

משפט השוואתי

19. הבעיות המתעוררות בענייננו אינן נחלתנו בלבד.

במדינות השונות של ארצות-הברית מסתמנות גישות שונות לסוגיה שלפנינו. במדינות מספר אין נדרשת "תאונה" כתנאי להכרה ב"תאונת עבודה", ואת גישת יתר המדינות, שבהן קיימת בחוק דרישה להתרחשות "תאונה", ניתן לסווג לארבע קבוצות: לפי האחת, די בקשר סיבתי בין מתח נפשי מתמשך לבין העבודה, על-מנת שהמקרה ייחשב כ"תאונת עבודה" ואין צורך להוכיח אירוע חריג בהשוואה לחייו הרגילים של העובד או לתנאי עבודתו הרגילים; לפי השנייה, יש להוכיח שהנזק הנפשי נגרם עקב אירוע חריג על-מנת שייחשב כ"תאונת עבודה"; לפי השלישית, רק כאשר הגורם לנזק הנפשי הוא טראומתי-פתאומי יראו בכך "תאונת עבודה" ולפי הרביעית, נשללת באופן מוחלט הכרה ב"תאונת עבודה" במקרים שבהם מתח נפשי מתמשך גרם לנזק נפשי, כל עוד לא לווה לכך גם נזק פיזי (לרסון [40], בסעיף 42.25; ראו גם H. Lasky Psychiatric Claims in Worker’s Compensation and Civil Litigation (vol. I) [41], at p. 77).

20. המדינות התומכות במבחן "האירוע החריג", סומכות ידיהן על פסק-הדין בעניין School Dist. #1 v. Department of Industry, L.&H.R. (1974) [30] במדינת ויסקונסין. באותו מקרה נדון עניינה של מורה שהחלה לסבול כאבים פסיכוסומטיים וחרדה לאחר שנודע לה כי הומלץ להעבירה מתפקידה. תביעתה נדחתה ונקבע כי מדובר במתח נפשי רגיל שהוא מנת חלקו של כל עובד. מבחן "האירוע החריג" הוגדר כמבחן אובייקטיבי המשווה בין הלחץ הנפשי שבו עמד העובד-התובע לבין הלחץ הנפשי שבו עומדים כלל העובדים באופן רגיל, ובלשונו:

“…mental injury non-traumatically caused must have resulted from a situation of greater dimensions than day-to-day emotional strain and tension which all employees must experience” (at p. 377).

(לאימוץ המבחן של ויסקונסין ראו: לרסון הנ"ל [40], בעמ' 7-177; G.W. Dawes “Eligibility for Worker’s Compensation in Cases of Nontraumatic Mental Injury: The Development of the Unusual Stress Test in Wisconsin” [42]).

21. פראמטר נוסף לבחינת זכאותו של העובד לפיצוי, שאומץ על-ידי אותן המדינות שבהן נדרש "אירוע חריג", הוא תום-לבו של המעביד. אירועים מסוימים עשויים להיחשב חריגים, אם נעשו בחוסר תום-לב, אף שאין בהם, אם נעשו בתום-לב, כדי להקים זכאות לפיצוי. במסצ'וסטס נקבע בחוק, כי לא יינתן פיצוי בשל העברת עובד ממקום עבודה אחד לאחר ובשל פיטורין וכדומה, אם נעשו בתום-לב (לפירוט ראו לרסון [40], בעמ' 7-173 ובמיוחד ה"ש 72.28). בוויומינג הוכרה תביעתו של נהג שכיר שסבל מהתמוטטות עצבים לאחר שלא קודם בעבודתו. הדבר קרה לאחר שזכה במעמד של נהג בכיר בהתערבות ארגון העובדים ומיד לאחר מכן שב ופוחת מעמדו למעמד של נהג זוטר. הדבר יצר אצלו מבוכה, לחץ ואי-ודאות וגרם לנזק נפשי כאמור. נהג המשאית תבע את החברה שבה עבד בטענה שהנירוזה והתמוטטות העצבים שמהן סבל, נוצרו עקב העבודה. נקבע, כי תנועת המטוטלת שלה נחשף על-ידי מעבידו הייתה בלתי צפויה במידה מספקת ויצרה מתח גדול מזה היום-יומי הרגיל. תביעתו התקבלה (Consolidated Freightways v. Drake (1984) [31]).

עם זאת, התפתחה כאמור גם גישה שלפיה די בקיומו של קשר סיבתי בין הפגיעה ובין העבודה כדי שהפגיעה תוכר כ"תאונת עבודה". גישה זו מייתרת את הצורך ב"תאונה", ומסתפקת בנזק ובקשר בינו ובין העבודה. המלומד לרסון תומך בגישה זו. לדעתו, ניתוח הפסיקה האמריקנית מוביל למסקנה, כי במקום שבו בית-המשפט קבע כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה לבין העבודה, בית-המשפט מצא דרך להכיר ב"אירוע חריג" זה או אחר שגרם לפגיעה ולזכות את הנפגע בתגמולים. לפיכך – לטענת לרסון – מתייתרת לכאורה דרישת ה"תאונה" וניתן להסתפק בקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין העבודה (סעיפים 38.80-38.81). גישה זו, אף שמקובלת היא במדינות מספר בארה"ב, מוקשית בעיניי, שכן גם כאשר ברור קיומו של קשר סיבתי בין העבודה לבין הפגיעה, עדיין המשיכו בתי-המשפט ובדקו אם היה "אירוע חריג". במקרים שבהם לא היה "אירוע חריג", לא הכירו בתי-המשפט בארה"ב – אף לפי הדוגמאות המובאות על-ידי לרסון – בהיות התאונה "תאונת עבודה" וגם בפסיקה המקומית אין מוצאים הכרה כזו.

כישלון עסקי – האם מיקרוטראומה או "אירוע חריג"?

22. בענייננו מדובר בדיכאון שהתפתח לאורך זמן על רקע קשיים כלכליים בניהול עסק וסגירתו. הדיכאון הוא פרי פועלם המשותף של מבנה אישיותו של האדם, ושל נסיבות חייו, הן בעבודה והן בחיי היום-יום שמחוצה לה. הוא מתפתח על-ידי תהליכים שהם בתוך הנפש פנימה, והקשר הסיבתי בינו לבין העבודה הוא בעייתי ביותר. לצורך הדיון, יצאנו מתוך הנחה עובדתית – שלשם בירורה הוחזר התיק לבית-הדין האזורי, שטרם הכריע בה – שהדיכאון התפתח על רקע קשייו הכספיים של המשיב בעסקו בעקבות דרישות מס הכנסה וחובות לבנקים. משכך, יש לבדוק אם קיים קשר סיבתי משפטי בין הנזק הנפשי לבין העבודה, בין במסגרת תורת המיקרוטראומה ובין כ"אירוע חריג" שאירע על רקע קונסטיטוציונלי.

לאור הניתוח המשפטי של סוגיית המיקרוטראומה (סעיף 14 לעיל), אינני סבורה כי האירועים שהובילו לדיכאון הינם בגדר רצף של אירועים זעירים מבודדים ומאותרים בזמן, אשר כל אחד מהם הוא תאונה זעירה, כנדרש על-פי תורת המיקרוטראומה. על-כן, נותר לבחון קיומו של "אירוע חריג".

23. נראה לי, כי אין לראות בהתראות מס הכנסה בחובות כבדים ובכישלון עסקי בעקבות זאת – שלהם חשופים במציאות שלנו בעלי עסקים עצמאיים רבים – משום "אירוע חריג" הבא בגדרה של "תאונת עבודה" לפי החוק, ואין גם לראות באלה מערכת של "אירועים חריגים". מרבית האוכלוסיה היא אוכלוסיה עובדת. טרדות, תסכולים, אכזבות, קשיים כלכליים, מתחים, לחצים, עליות ומורדות הם מטבע הדברים מנת חלקו של חלק גדול מן העובדים במהלך עבודתם. מצבים אלה עלולים לגרום למחלות ממחלות שונות. חוק הביטוח הלאומי מכיר בתנאים מסוימים בנכות כללית כנכות הבאה בגדר החוק ללא דרישת קיומו של רכיב ה"תאונה" (פרק ט' לחוק). האם החוק מיועד לכסות גם את תוצאותיהם של כל אלה על-ידי הכרה בהם כ"תאונת עבודה"? האם לכך הוא מכוון? נראה כי לאור הגדרתה של "תאונת עבודה" כ"תאונה", אין הדבר כך ואם מוכן המחוקק לפרוש כנפיו על כל אלה והקופה הציבורית מאפשרת זאת, עליו המלאכה לעשותה. אין זו מדיניות ראויה להרחיב על-ידי פסיקה את פריסתו של החוק. זוהי הרחבה רחבה מכדי שתתאים ל"חקיקה שיפוטית".
24. גישה דומה עולה מן הפסיקה האמריקנית. השאלה אם כישלון עסקי הוא "תאונת עבודה" נדונה בכמה פסקי-דין בארה"ב. במקרה אחד, טענה התובעת, בעלת עסק, כי בעקבות אי-תשלום חובות על-ידי לקוחות, נוצרה בעיית נזילות חמורה עד שלא היה בידה לשלם חובות לנושיה. היא נאלצה לנהל התדיינויות משפטיות שבמהלכן גם שעבדה חברת אחות שבבעלות בעלה. מומחים מטעמה העידו כי ההפרעות הנפשיות שמהן סבלה נגרמו כתוצאה מבעיותיה העסקיות הפיננסיות והמשפטיות. בית-המשפט לערעורים בוויסקונסין, ציטט בהסכמה את הערכאה הנמוכה, שקבעה שני עקרונות: האחד, כי המבחן לקיומו של לחץ בלתי שגרתי הוא מבחן אובייקטיבי המתייחס לכלל העובדים ולא מבחן סובייקטיבי; השני, כי בעיות נזילות, התדיינויות משפטיות, מגעים עם נושים, הם אירועים שיגרתיים בעסקים מסוג זה. תביעתה נדחתה, וכך אומר בית-המשפט:

“Looking at employes in general, nonpayment of accounts, cash flow problems, litigation and repeated contacts from creditors are circumstances common to their daily lives. If the pool of employes is limited to executive officers running small businesses… then the emotional strains and tensions the applicant experienced… are exceedingly common” (Probst v. Labor & Industry Review Com’n (1989) [32], at p. 479).

כך גם באריזונה, שם נקבע כי מתח נפשי הנלווה לכישלון עסקי לא יכול להיחשב בלתי צפוי, בלתי רגיל או חריג מבחינה אובייקטיבית על רקע המציאות של השוק האמריקני, וכי מתח נפשי הנובע מכישלון עסקי איננו נזק שדין הפיצויים לנפגעי תאונות עבודה מתכוון לפצות בגינו:

“…the emotional stress arising from the entrepreneurial risk of business failure is not an injury that was intended to be covered by the workers’ compensation act. The mental stress that accompanies the entrepreneur’s prospect of economic loss or business failure cannot be considered ‘unexpected, unusual, or extraordinary’ from an objective view of the economic realities of the American market-place” (Ziv v. Industrial Com’n of Ariz. (1989) [33], at pp. 231-232).

גם בפנסילבניה, שבה הדין מקל יותר עם העובדים (ראו סעיף 19 לעיל), נפסק, כי נזק נפשי הנגרם בשל כישלון עסקי איננו בר-פיצוי במסגרת פיצוי לנפגעי עבודה (אם כי שם נומקה ההחלטה בכך שנזק זה לא נגרם בשל מעמדו של התובע כעובד, כי אם בשל מעמדו כמשקיע: Klein v. W.C.A.B. (Plaza Home Center, Inc.) (1985) [34]).

25. לסיכום פרק זה, רכיב ה"תאונה", הנדרש לצורך הכרה ב"תאונת עבודה", אינו מתקיים בענייננו, לא במסגרת תורת המיקרוטראומה ולא במסגרת "אירוע חריג". על-כן, אין לראות בדיכאונו של המשיב "תאונת עבודה" המזכה בתגמולים. עדיין נותר לבחון את הגישה המייתרת את רכיב ה"תאונה" ומסתפקת בקשר הסיבתי שבין הנזק הנפשי לבין העבודה לשם הכרה בנפגע, כנפגע ב"תאונת עבודה".

ויתור על רכיב ה"תאונה"

26. כאן ראוי לציין ולהדגיש, כי החוק עצמו עשה הבחנה ברורה וחדה בין קבוצות שונות של זכאים מכוחו, כגון: ביטוח נכות (פרק ט' לחוק) שבו נכללים כל בעלי נכות בשיעור מסוים ללא קשר למקור הנכות. תנאי הכשירות והסכומים המשתלמים, שונים. לא כך לגבי נפגעי "תאונת עבודה" שם נדרשת על-פי החוק "תאונה" כתנאי לזכאות הנפגע על-פיו. כאמור, בית-הדין לעבודה היה עקבי בשיטתו שלא לוותר על דרישת ה"תאונה" כתנאי להכרה ב"תאונת עבודה" (ראו הפסיקה בסעיפים 12 ו-16 לעיל). נשאלת השאלה אם עלינו לשנות זאת לפי הנסיבות שלפנינו. נראה לי כי התשובה לכך היא שלילית. הגישה, שלפיה די בקשר הסיבתי שבין הפגיעה לבין העבודה כדי להכיר ב"תאונת עבודה", הינה גישה המרחיבה עד למאוד את פרשנות החוק ומייתרת את רכיב ה"תאונה" שהוא הרכיב הראשון והמרכזי בהגדרתה של "תאונת עבודה". כמו כן מרחיבה היא ביותר את מעגל הנפגעים שיוכרו כנפגעי "תאונת עבודה". אמנם זוהי אופציה פרשנית אפשרית וכאשר החוק ניתן לכמה אופציות פרשניות, יש לבחור את זו המשרתת את תכלית החוק. האם אכן אופציה פרשנית זו משרתת את תכלית החוק? האם מיועד הביטוח הסוציאלי של נפגעי עבודה לחול על מקרים כאלה והאם זהו סיכון שהחוק ביקש לבטח מפניו? נראה לי שלא כך.
27. לדעתי, לא בכדי קבע המחוקק את דרישת התרחשותה של "תאונה". המצב האופטימלי הוא, שכל אדם יפוצה על כל פגיעה גופנית או נפשית שנגרמה לו בכל דרך שהיא, אך בשל מגבלות תקציביות אין אלה הם פני הדברים. אף שחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] הינו חוק סוציאלי, אין החוק מכסה את כולם, אלא רק את אלה העומדים בקריטריונים שנקבעו בו. בבואנו לפרש את החוק עלינו להקפיד ולשמור על המסגרות שהציב המחוקק לשם תשלום התגמולים. המחוקק הגדיר "תאונת עבודה" תוך שימוש במילה "תאונה", ללמדנו, כי לא כל אירוע שאירע לעובד במהלך עבודתו יזכהו בתגמולים, אלא רק זה שיש לראותו כ"תאונה". על מהותה של ה"תאונה" עמדתי לעיל, ודומה כי ממנה עולה, שהמחוקק ביקש להעניק תגמולים רק בגין נזקים שהם תוצר הסיכון שאליו נחשף העובד בעבודתו או בגין אירועים חריגים ופתאומיים שאירעו במהלך העבודה. אם יש צורך בהרחבת המעגל שהוגדר בצורה כה ברורה על-ידי מילות החוק, המשרתות לכאורה את תכליתו, נראה כי על המחוקק לעשות זאת. הפסיקה הרחיבה עד כה ככל שניתן את מעגל הבאים במסגרת "תאונת העבודה" על-ידי ההרחבות שפורטו לעיל, תוך השארת האלמנט התאונתי בתמונה. עיקורו של אלמנט זה משנה את פני החוק, את מילותיו, את תחום התפרסותו ונראה כי גם את תכליתו.

לא למותר לציין בעניין זה, כי כאשר בחר המחוקק לתגמל נפגעים באופן רחב יותר, לא דרש בחוק אירועה של "תאונה" והחיל את החוק על קבוצות אוכלוסיה מוגדרות, תוך קביעת מערך של איזונים ובלמים פנימיים. כלומר, המחוקק ביטא את כוונתו על-ידי הסדר שונה לחלוטין, הן על-ידי מילות החוק והן על-ידי תוכנו ותכליתו (ראו לדוגמה: החוק, פרק ט' (ביטוח נכות) וההסדר שבחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959). בכך שונה ההסדר החוקי בענייננו מהסדרים אחרים ועל-כן אין להקיש מהם לענייננו.

משרד עורכי דין רועי סגל מתמחה במימוש זכויות רפואיות מאגד ידע רב והצלחות מוכחות בהשגת זכויות משפטיות עבור לקוחותיהם בתחום נזקי הגוף בדגש על רשלנות רפואית, תאונות עבודה, תאונות דרכים, תביעות נגד המוסד לביטוח לאומי, תאונות תלמידים, תביעות משרד הביטחון, תביעות חב' הביטוח ועוד. משרדינו מיצג תובעים בלבד ומעמיד לרשותם תשתית איכותית של מומחים בתחום הרפואה מהשורה הראשונה, יחס מקצועי וליווי אישי תוך חתירה בלתי מתפשרת לקבל פיצויים מרביים ללקוח. לרבות ייצוג בפני הוועדות הרפואיות ובתי הדין לעבודה.