עוולת הרשלנות

עוולת הרשלנות מעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.

הגרעין הרעיוני המצוי בבסיסה של עוולת הרשלנות הוא לאפשר לניזוק לקבל כספים מן המזיק. כלומר פיצוי כספי (אין מדובר על סנקציה פלילית).

על מנת לקבוע מי הוא הניזוק ומי הוא המזיק, נניח, רק לצורך הסבר כאן, כי הניזוק הוא הצד שתובע בבית המשפט (או שמתכוון לתובע בבית המשפט בגין הנזק שקרה לו).

כאשר טוענים לקיומה של עוולת הרשלנות, באופן כללי, יש להצביע על התקיימותם של הרכיבים הבאים:

1) נזק.

2) קשר סיבתי בין התנהגות המזיק לבין קרות הנזק לניזוק.

3) סטיית המזיק מסטנדרט התנהגות, (מעין "אשם"). כלומר שהייתה חובה על המזיק שלא להזיק לניזוק.

במילים אחרות, רק כאשר המזיק סטה מסטנדרט התנהגות, ובכך גרם נזק לניזוק, אזי הוא התרשל ויהיה עליו לתת פיצוי בשווה כסף בגין התנהגותו (הרשלנית) והמזיקה.

בהינתן כי שלושת הרכיבים הנ"ל מתקיימים בו זמנית ניתן לקבוע (באופן כללי) כי עוולת הרשלנות מתקיימת.

היא אחת מעילות התביעה במסגרת דיני הנזיקין, ויש הטוענים, כפי שציין השופט ברק בפסק-דין גורדון, כי היא העוולה המרכזית בדיני הנזיקין. לפי דיני הנזיקין, אדם שנפגע וסבל נזק (הניזוק), יכול לתבוע את הפרט שגרם את הנזק (המזיק). אולם הפיצוי אינו אוטומטי, והניזוק נדרש תחילה להוכיח שורה של קריטריונים לפני שיזכה בפיצוי. חרף הדמיון בשם, עוולת הרשלנות הנזיקית אינה זהה לרשלנות הפלילית. בעוד עוולת הרשלנות הנזיקית היא הדרך הנפוצה והשמישה ביותר לזכייה בתביעת נזיקין, במשפט הפלילי אין הרשלנות גרידא מספיקה כדי להטיל אחריות פלילית, ונדרשת לכך הוראה מפורשת בחוק.

ככלל, אדם יחשב רשלן אם הפר תקן התנהגות המקובל בחברה. פקודת הנזיקין, והפסיקה בעקבותיה, לא הסתפקו בהגדרה זו ויצרו שורה של תנאים ומבחנים, במטרה לבדוק האם חב אדם ברשלנות. מבחנים אלו מאפשרים לבתי-המשפט להכריע האם יש להטיל אחריות נזיקית במסגרת עוולת הרשלנות במקרה הנתון, ובמקביל משמשים כמערכת של איזונים ובלמים, המשקללים גם מדיניות חברתית ושיקולי צדק ומוסר.